לא פעם בסצנת ההיי-טק המקומית יזמים זוכים לתגובות חיוביות כאשר הם מצליחים למכור את החברה שלהם לחברות זרות. מכירת החברה נראית לרבים כמימוש חלום האקזיט המפורסם, והבטחה שבחברות הבאות שיקים אותו יזם, כולם מסביבו תמיד יזכרו שהוא כבר הצליח בחייו. ועדיין, יש יזמים שסבורים כי "אקזיט" הוא לא בהכרח מילה נרדפת להצלחה.
זה עשוי להישמע מוזר, אבל אחד כזה הוא ארז פרלמוטר, לשעבר סמנכ"ל פיתוח עסקי בקסמבה - אותו סטארט-אפ ישראלי שנמכר ב-2007 לחברת LivePerson, תמורת 40 מיליון דולר. פרלמוטר, שייקח חלק בפאנל "איך לבנות חברת אינטרנט מצליחה", בכנס האינטרנט השנתי של איגוד האינטרנט הישראלי שיתקיים ב-2-3 במארס, סבור כי אקזיטים אינם בהכרח דבר שיש להתגאות בו.
בימים אלה פרלמוטר מתמקד בחברת הסטארט-אפ שהקים, Dupa Music, שמתמחה במוזיקה באינטרנט. ומאחר שהחברה נמצאת כעת ב-Stealth Mode, מרבית הפרטים אודותיה חשאיים בשלב הזה, כולל זהות המשקיעים.
"החברה הישראלית מהללת את האנשים שמוכרים את החברה שהקימו, אבל במידה מסוימת הם הרי מוכרים את הערכים שלהם תמורת כסף", אומר פרלמוטר בראיון בלעדי ל"גלובס". לדבריו, יזמים בתחילת דרכם לא בהכרח מכוונים למימוש האקזיט, אבל משהו בדרך מתקלקל. "כששואלים יזמים למה הם מקימים חברה, הם אומרים: 'תשמע, יש לי רעיון שאני רוצה לממש, ועל הדרך להקים מקום שבו אנשים יאהבו לעבוד'. אבל מה קורה בפועל? יש מערכת נורמטיבית שגורמת לאדם שיצא לדרך עם רעיון, לשכוח את זה ולוותר על הכול תמורת כסף, ולעיתים קרובות אפילו תמורת סכום לא גבוה".
*זה נאיבי לצפות שיזמים לא ירצו למכור את החברה שלהם תמורת כסף.
"יש הרבה אפשרויות להגדיל את החברה מבלי למכור אותה. אפשר, למשל, למכור חלק מהחברה אם רוצים כסף, ולהשאיר את גרעין השליטה בידי היזמים. הם תמיד מבטיחים שיישארו בחברה גם לאחר המכירה, אבל ברגע שנקרית לידיהם ההזדמנות הם עוזבים אותה, ובמרבית המקרים לא נשאר לה סממן ישראלי. המוצר שהיא פיתחה משתנה, ובמקרים לא מעטים החברה נעלמת. כשבוחנים את מרבית האקזיטים של השנים האחרונות, רוב החברות לא גדלו מבחינה משמעותית אלא נטמעו לאט-לאט בחברה הרוכשת, או שנסגרו".
*החלום על אקזיט מאפיין גם את היזמים בעמק הסיליקון, לא רק את הישראלים.
"זה נכון, אבל יש הבדל אחד מרכזי: כשמוכרים חברה בארה"ב, זה לרוב לחברה אמריקנית אחרת, כך שהחברה נשארת בנוף המקומי. במקרה של ישראל, גם אם נשאר מרכז פיתוח בישראל, הרי שהוא מרוחק מסניף האם ונחשב לפחות חשוב. וחוץ מזה, ברגע שיצוץ משבר, זה יהיה המקום הראשון שבו יקצצו".
למרבה הצער, לא חסרות דוגמאות לכך. לפני כחודשיים Zango, שרכשה את הוטבר הישראלית ב-2006, סגרה את מרכז הפיתוח שלה בישראל ופיטרה את 50 עובדיה כאן. גם ספקית שירותי המידע לחברות הטלקום, Neustar, פיטרה כ-70 עובדים ממרכז הפיתוח בחיפה, שהצטרפו לחברה כשרכשה ב-2006 את Followap הישראלית תמורת 139 מיליון דולר. מרכז הפיתוח של חברת מוצרי האחסון NetApp נסגר אף הוא לפני כחודשיים, כשנתיים לאחר שרכשה את טופיו הישראלית תמורת כ-160 מיליון דולר.
מצבה הנוכחי של LivePerson יכול גם הוא לשפוך מעט אור על המצב הבעייתי, כששווי השוק של החברה הנסחרת בוול-סטריט נחתך בכ-65% מאז רכשה את קסמבה. ב-2008, אנליסטים שכיסו את החברה טענו שהם לא בהכרח מבינים את ההיגיון ברכישה, וסברו שקסמבה תדרדר את תזרים המזומנים של LivePerson עד למחצית השנייה של 2009. יתרה מכך, חלק גדול מהעובדים המקוריים של קסמבה כבר לא נמצאים בחברה.
לא ממורמר, לא מסכן
את קסמבה הקימו בימי הבועה העליזים ינון אקסל וארתור פורר. החברה, שהציעה שירותי ייעוץ מקוונים, נקלעה במהרה לקשיים פיננסיים, פיטרה את כל עובדיה וחזרה לעבוד כ"חברת גראז'". מאוחר יותר התאוששה, וכשפרלמוטר הצטרף אליה כבר הייתה בדרכה שוב למעלה. ב-2007 היא סיימה את דרכה העצמאית, כשהיזמים הגשימו את חלום האקזיט.
פרלמוטר מסרב להתייחס ספציפית לרכישתה של קסמבה, ומוכן רק לומר שהביקורת שלו על התעשייה המקומית אינה נובעת ממרמור או מניסיון אישי, וזאת למרות שחווה על בשרו את עסקת המכירה. "אני לא מסכן", הוא אומר.
הטענה שלו היא ש"מודל תמחור עובדי ההיי-טק בישראל הוא עקום. עובדים צריכים להיות מתוגמלים על-פי הערך המוסף שהם נותנים לחברה, ולהיות שותפים לרווח שנוצר מהגידול שהסתייע בזכותם. גם באקזיטים זה בא לידי ביטוי, כשעובדים מקבלים חלק זעום ממה שנשאר, למרות שהצלחת החברה תלויה בעבודה שלהם. אנשים מתחילים לעבוד בסטארט-אפים מתוך רצון לקחת חלק בהצלחה, אבל ברגע האמת, כאשר החברה נמכרת בעשרות מיליוני דולרים, הם לא רואים מזה הרבה, אם בכלל. גם העובדים הבכירים".
פרלמוטר אינו מציע אשם ספציפי במצב, אבל הוא מפנה ביקורת גם לעבר קרנות ההון סיכון הישראליות. "הן מבקשות מהמדינה לסייע להן, אבל מהצד השני עושות רק דברים שטובים עבורן. הן מוכרות חברות גם כאשר הן יודעות שאלו מוצלחות אבל לא ישרדו זמן רב בידיים זרות. בנוסף, הן מפעילות לחץ גדול על היזמים במטרה לגרום להם למכור, וכשמגיע לחץ כזה, לצד התרבות שמאדירה אקזיטים, קשה ליזמים להתנגד". את הטענה שמעלה כאן פרלמוטר מקובל להפנות נגד הקרנות, שמצידן טוענות כי היא פשטנית.
"חלק גדול מהחברות שנמכרו היו יכולות להיות הצ'ק פוינט והאמדוקס הבאות", הוא סבור. "המדינה חייבת לתגמל חברות שבוחרות במסלול השני - להתרחב ולהישאר בישראל - וגם התקשורת צריכה להלל את היזמים הללו. גם היזמים ירגישו הרבה יותר טוב עם עצמם - תחושה של מימוש עצמי, לא רק של מימוש אקזיט".
בהתייחסו למשבר, פרלמוטר אומר כי "חברות קטנות נסגרות בכל יום, ואני לא בטוח שמחר יקומו עוד סטארט-אפים. בטווח הקצר, הולך להיות מאוד קשה. התעשייה המקומית חיה על הון, וזה הדבר האחרון שיחזור כששוק העולמי יתאושש. הכסף ילך קודם לדברים אחרים, ובכל מקרה ההון כבר זולג לשווקים האסייתיים, וזה בא על חשבון ההון שמגיע הנה. לא רחוק היום שמרכזי הפיתוח ייפתחו באסיה ולא בישראל. גם האקזיטים הולכים וקטנים - חברות נמכרות במיליוני דולרים בודדים".
*אולי יותר מדי יזמים ישראלים מפתחים אפליקציות נחמדות, ותו לא?
"זה אולי נכון. יכולת היזמים הישראלים לא נמדדת בפיתוח אפליקציית ווב. אין כמעט חברת אינטרנט ישראלית שנחשבת למותג בינלאומי, וקשה לבלוט בין חברות זרות שזוכות למימון גדול. בעולם הווב 2.0, בלתי אפשרי שתצא מישראל הגוגל או היאהו הבאה. ההיי-טק הישראלי חייב להתמקד במה שהוא טוב בו - תעשיות ביטחוניות, טכנולוגיות מורכבות וביוטכנולוגיה. שם יש רעיונות מדהימים שיכולים להצליח בקנה מידה עולמי".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
