שפה שסועה

"איך אתה מתקתק שיעורים על ימין ועל שמאל", החמאתי לילד, שסיים להכין שיעורי בית במהירות מפתיעה. "למה בעצם אומרים על ימין ועל שמאל?", שאלה אחותו. חשבתי רגע, ועניתי שהשפה פשוט אוהבת ביטויים ציוריים. אם כל הזמן היינו אומרים רק דברים כהווייתם, היה נורא משעמם, לא? ביני לביני התרגשתי מעצם השאלה הסקרנית.

העברית שלנו, אחת השפות העתיקות בעולם, היא נס. בניגוד לשפות נכחדות, שדובריהן הולכים ומתמעטים ועימם הולכת השפה וגוועת, העברית הוכיחה יכולת הישרדות גם כשנותרה על הכתב בלבד. היא הצליחה לזרוע שלוחות בשפות רחוקות מאוד - גם אם דובריהן לא יודעים ש"הללויה", "אמן" או "שיבולת" הן מילים בעברית. היא קמה לתחייה ועברה שינויים, עדכונים ושכלולים. היא מלאה בפתגמים ובמכתמים מימי חז"ל ועד יו-טיוב, ובהשפעת הגלובליזציה היא מתעשרת בשמות, בגופים ובהטיות מאומצים (לטלפן ולסמס, לזפזפ ולהתקמבק).

"טענת השרידות של העברית מהזמן העתיק היא לא טענה לשונית אלא אידיאולוגית", קובעת הבלשנית ד"ר צביה ולדן. "אבל לנו יש את התנ"ך. עברית היא השפה שבה נכתב ה'בסט סלר' הגדול ביותר בעולם. זה מקור גאווה מספק, למה להסתבך עם טיעונים לא מבוססים?", היא מוסיפה.

אך לא קל להימנע מאידיאולוגיה, כשכל-כך הרבה להט ורגש סובבים את העיסוק בשפה. כולנו דוברי עברית ולמרות זאת, נקבעו באופן לא רשמי הבדלי מעמדות בין דוברים "סתם" לבין שוחרי העברית, אוהביה ומגיניה הנאמנים. ביניהם ישנם אלה ששפתם תקנית או מעט גבוהה מהמקובל, אך בקצה הסקאלה עומד זקוף-גו ואוזן "משמר המלכה" - קומץ אנשים חרדים, המגיבים לצרימות ולשיבושים לשוניים במנעד רגשי הנע מגלגול עיניים סלחני ועד ייאוש ותוקפנות. בדומה להורים מגוננים, הסובלים מרגישות-יתר לכל כשל התפתחותי או התנהגותי של ילדם, הם מאזינים בזעזוע ללשון ה"דוברים", וערוכים לתגובת נגד לכל מתקפה חיצונית מגורמים עוינים.

"אני לא מאמינה בחרדה", אומרת ולדן, בשיחה לקראת כנס העברית השני, המתקיים החל ממחר (ד') בראשון-לציון. "הכנס הזה נוצר מתוך אהבה לשפה. ראשון-לציון, שרואה את עצמה כבירת החינוך העברי, לקחה על עצמה לעסוק בנושא הלשון העברית. זה לא בא מחרדה ולא כקריאת אזעקה". ולדן היא בלשנית התפתחותית, מרצה וחוקרת שבין היתר עוסקת באוריינות (ידיעת קרוא וכתוב) ופיתחה כלים ממוחשבים לטיפוח מודעות לשונית. היא גם נמנית עם הוגי ויוצרי תוכנית הטלוויזיה החדשה של ירון לונדון, "לונדון פינת בן-יהודה".

"אני בלשנית ואני רואה את הדברים מהיבט מקצועי", היא אומרת, ומתנערת מכל אשמת טהרנות לשונית.

גם לונדון מעיד על עצמו, כי הוא דובר ילידי אינטואיטיבי, ולא דקדקן. במכתב גלוי לצופיו, לרגל עליית התוכנית לאוויר כתב: "אמי ידעה עברית טוב משאני יודע. כמובן שמרדתי בה ועד היום איני מכיר את כללי הדקדוק והתחביר. העברית שלי היא שפה ילידית, טבעית, אינטואיטיבית לגמרי".

עם זאת, לונדון נמנה עם המצטמררים לשמע עברית קלוקלת. "אני נלפת למשמע שגיאות, כפי שאדם בעל אוזן מוזיקלית מתחלחל למשמע אקורד מזויף. זה קורה לי פעמים רבות ביום ומצבי הולך ומחמיר. אולי הוא מחמיר מפני שגילי המתקדם מבליט את תכונותיי הנלוזות, ואולי מפני שדוברי השפה העברית מאבדים את לשונם. בסדרה אנחנו עוסקים במצוקות שלי לנוכח הפרעות שפורעים דוברי העברית בשפתם".

עברית אינטימית

"אני לא דואגת לאלה שאומרים שניים במקום שתיים", אומרת ולדן. "זה ממילא יקרה. יש מקומות בשפה שהם מועדים לשינויים, והשינוי יקרה אם נרצה או לא. מי שעוסק בכך - יודע לזהות מראש את אותן נקודות שבהן יחולו שינויים עם הזמן. למשל העובדה שאנשים אומרים 'הרגיש' בתנועת e במקום ב-i - זה שינוי פונטי, שינוי של תנועה, ולא של משמעות. אבל אם יש עשר מילים בשפה ובמקומן משתמשים במילה אחת להכול - זה דלדול - וזו החרדה שלי. אם אומרים תשים נעליים ותשים חולצה ותשים כובע אנחנו מפסידים את לנעול נעליים, לחבוש כובע וללבוש חולצה. במקום שהשפה מידלדלת - אני עצובה. במקום שהשפה משתנה אני לא חרדה".

*יש לסדרת הטלוויזיה הד של מודעות לשונית מוגברת ברחוב?

"ירון עצמו מעיד שהוא נתקל בצעירים שאומרים 'וואלה אני רוצה יותר ללמוד' 'אני אשים לב'. אני מוצאת הרבה חבר'ה שעוסקים בשפה וכותבים בשפה, והם נעשים מודעים. יש גם הרבה במה לעסוק. אוצר המילים של העברית נשען ברובו על אוצר המילים של התנ"ך - זהו המילון המדהים של העברית. אבל צריך ללמד אותו אחרת, לא מתוך ניכור וניכוס של פירוש רזה ודל".

*מהם המהפכים המשמעותיים שעברה העברית עד היום?

"אחד המהפכים הוא 'משפת עם לשפת אם'. עד לפני 120 שנה העברית לא הייתה שפה אינטימית. באף משפחה לא הלכו לישון עם 'לילה טוב' ולא קמו בבוקר עם 'בוקר טוב' בעברית. לאורך הדורות למדו בעברית, התפללו בעברית, והמהפך הוא במעבר מפעילות שעיקרה פעולות חיצוניות, מפילוסופיה ועד מסחר, לשפה שיש בה שימוש משפחתי, ביתי, אינטימי. לא הייתה למשל מילה ל'בובה'. לא היו מילות חיבה ואהבה קטנות, לא היו מילים לחפצים יומיומיים.

המהפכה השנייה היא עצם הקמת המדינה והפיכת העברית לשפה הרשמית הראשונה".

*עד כמה מדויק מיצובו של אליעזר בן-יהודה כממציא השפה? הרי זאת לא יכולה להיות מלאכה של אדם אחד.

"המיתוס של בן-יהודה נולד בעקבות התיעוד של בכורו איתמר בן אב"י שמיצב את עצמו כ'ילד העברי הראשון' וכך הוא נתפס. לכך מצטרפת העובדה שאשתו השנייה של בן יהודה, חמדה, שהייתה עיתונאית ואשת יחסי ציבור מעולה, גם ידעה עברית והייתה טיפוס לוחמני והיו לה כל הכישורים לקדם את עניינו.

"המיתוס לא תלוש - בן-יהודה הוא שכתב את המילון העברי הראשון והנפלא. הוא היה כותב פתקים כל היום ובערב מעתיק אותם למילון.

"הוא עצמו היה עיתונאי, איש של מילים. מעבר לכול, הוא היה איש מאוד נמרץ ופנאטי, אבל גם כריזמטי. הוא היה הגיבור שקל להלביש עליו את המיתוס".

צבא של גננות

אבל בן יהודה לבדו לא היה יכול להניע מהפכה. לשם כך היה נחוץ צבא של גננות. "הסיפור המדהים הוא של הקבוצה שהייתה סביבו - בעיקר מורים וגננות, הם שבאמת החדירו את העברית לשימוש בארץ. בהתחדשות הלשון העברית הגננות היו מובילות המהפכה. עצוב לראות איך השתנה המעמד והכוח שלהן והיום החינוך במקום כל-כך נמוך".

*מה עמדתך באשר לאיזרוח של מילים לועזיות?

ולדן: "כל השפות בעולם מאזרחות מילים משפות זרות. זו השפעה טבעית".

*אבל התהליך הטבעי בעבר היה של השפעה גיאוגרפית. היום הוא גלובלי.

"זה נכון. אגב, השפה הרשמית השנייה של ישראל היא ערבית ולא אנגלית - שאין לה כל מעמד רשמי. העברית והערבית הן שפות אחיות. כשתי שפות שמיות בודדות ושפות הנכתבות מימין לשמאל, יש ביניהן קרבה לשונית. אילו היו מממשים את החוק ללימוד ערבית בלימודי החובה - העברית הייתה יכולה רק להתעשר".

*הרתיעה מהערבית מגיעה גם היא מתוך עמדה אידיאולוגית ולא לשונית. השפה הרי משקפת הלכי רוח בחברה ובתרבות.

"זה תהליך דו כיווני, הדדי. השפה היא גם ראי החברה וגם מעצבת תודעה", אומרת ולדן. "מדינת ישראל מעולם לא שקלה ברצינות ולא עשתה מאמץ גדול להתיידד עם התרבות הערבית. וזאת החרדה האמיתית שלי. מה שיכול לעשות כאן שינוי זה אומץ לב". *