אלטרנטיבי

נפתלי אלטר, מנהל מחלקת הדרמה היוצא של רשת, סוגר יותר מ-15 שנה בשירות הציבור - שבהן כיהן בין השאר כמנכ"ל הקרן לעידוד קולנוע ישראלי וכמנהל תחום הדרמה ב-HOT - וחוזר לאהבתו הגדולה: המוזיקה

"כל העניין הזה של כתיבת מוזיקה, הוא נס אחד גדול. אולי זה יישמע לא פרופורציונלי, אבל מבחינתי, הרגע הזה שבו שיר נולד - אם יש אלוהים אז זה מחובר אליו", אומר המוזיקאי, המפיק, התסריטאי ואיש הקולנוע והטלוויזיה נפתלי אלטר.

אלטר (61), מנהל מחלקת הדרמה היוצא של "רשת", אחראי על סיתותן של לא מעט אבני דרך במפעלה של התרבות הישראלית, ביניהן, כתיבת הלחן לשירים "יונתן סע הביתה", "עוד חוזר הניגון", "תן לשים ת'ראש על דיונה" ו"זיכרון יעקב שלי"; הפקה, כתיבה (ביחד עם אסי דיין) ועיבוד מוזיקלי לסרטים המצליחים: "הזמנה לרצח", "חגיגה לעיניים", "יופי של צרות", "מלך ליום אחד", בחינות בגרות", "החיים על-פי אגפא" (עליו זכה בפרס אופיר על העיבוד המוזיקלי המוצלח), ו"גבעת חלפון אינה עונה". בנוסף, הוא אחראי לכתיבה, לבימוי ולעיבוד מוזיקלי לסרטים "אירית, עירית", "השיגעון הגדול" ו"כוח המשיכה".

אחרי יותר מ-15 שנה בשירות הציבור - בהן כיהן בתפקידים המכובדים: מנכ"ל הקרן לעידוד קולנוע ישראלי, מנהל תחום הדרמה בהוט (הוביל את הפרויקטים "סרטים מכאן", "הראשון בדרמה", ואת הסדרה פורצת הדרך "בטיפול"), וכן מנהל תחום הדרמה ב"רשת" ("מרחק נגיעה", "הכל דבש") - אלטר החליט שהגיע הזמן לעשות לביתו ולנשמתו וחזר אל אהבתו הגדולה - המוזיקה.

היום (ד'), במועדון תמונע בתל-אביב, ייחנך אלטר החדש - המוזיקאי, המלחין, ולראשונה, גם הזמר. בהופעה צנועה יציג אלטר טעימה מהרפרטואר המוזיקלי העשיר שלו. שירים מוכרים לצד עיבודים חדשים יבוצעו על-ידי אלטר, שיארח את אבי בללי ואת רוני אלטר - חברת להקת מטרופולין. "המופע יהיה בהגדרת אינטימיות", הוא מבטיח. "אני אציג את השירים בעיבוד המקורי שלהם, כפי שהצגתי אותם לראשונה, בזמנם, לאושיק לוי, ליונתן גפן או לאסי דיין".

"זה זמן שאני בלי אחריות, לא ציבורית ולא זכיינית, וזה נעים לי. במשך יותר מ-15 שנה, שבעה ימים בשבוע, קראתי אינספור תסריטים. אין בזה הנאה גדולה. מתוך מאה תסריטים יש אולי שלושה טובים. הרגשתי שאני נחנק", אלטר מתאר את הסיבות שהובילו אותו לוותר על התפקיד המכובד אצל הזכיינית. "היום אין לי תסריטים ליד המיטה, יש לי ספרים - שזה הבילוי המועדף עליי, אבל לא הצלחתי להגיע אליו כל השנים האלה. מלבד ספרים ששקלו להפוך אותם לסרטים. אני נמצא לאחרונה בסוג של ריק".

*ריק טוב, או ריק מעיק? לא חסר לך האקשן והמעמד מלא הכוח שהגעת אליו בתעשייה?

"אני מרגיש הקלה עצומה. אני מאוד נהנה מכך שירד ממני העול הזה. לקראת סוף הקדנציה, הרגשתי שאני עובר במסדרון ויש כלפיי אנטגוניזם. לא נהניתי להיות 'האיש הרע' שמודיע ליוצרים שהתסריט שלהם לא התקבל. מבחינתי, תאריך ההופעה הראשונה שלי הוא למעשה הכרזה שפתחתי את הקריירה המוזיקלית שלי מחדש. שמעכשיו אני מתעסק במוזיקה".

מחזק מיומנויות

אף שאלטר חתום על מספר בלתי מבוטל של פרויקטים שהפכו לנקודות ציון בהתפתחותה של התרבות הישראלית, הוא כמעט אנונימי בקרב התודעה הציבורית.

*מפריע לך שמכירים אותך בעיקר כ"מנהל מחלקת דרמה"?

"בפעמים שבהן הופעתי, אנשים נורא הופתעו מהעובדה שאני גם שר ומנגן. מבחינתם אני 'ראש מחלקת', איש עם הרבה קונפליקטים עם החברה, מישהו שנאלץ לשדר קשיחות; ופתאום הם רואים אותי יושב ליד פסנתר ושר. אנשים לא מכירים את הצד הזה שלי. הבאתי את עצמי למקום הזה מתוך בחירה. מתוך המון פחדים שיש בי".

*אם היית צריך להגדיר, אתה קודם כל מוזיקאי או קודם כל איש קולנוע וטלוויזיה?

"'מוזיקאי'. המוזיקה זה המקום היחיד שבו אני באמת מתפשט, עד הסוף. פחות חשוב לי אם זה טוב או לא טוב ואם אנשים אוהבים את זה. בכל הפעמים שבהן אני עולה על הבמה ושר, זה מרגיש לי כמו הציור הזה של הנחש שרודף אחרי הזנב שלו - סמל לחיבור בין ההנאה לסבל. כשעזבתי את 'רשת' ידעתי שאני רוצה לנסות להגיע לשלב הזה בחיים שלי שאני מוכר את היכולת שלי לעשות מוזיקה. בהסתכלות אחורה, אני יכול לומר בביטחון מלא שמוזיקה היא הצד החזק שלי, שבו אני ממצה את עצמי בצורה מקסימלית".

*השלב הבא הוא הוצאת אלבום?

"אני יכול כבר מחר להוציא אלבום. אבל אני רוצה, בינתיים, להמשיך ולהופיע פעמיים-שלוש בחודש ולחזק את המיומנויות שלי לפני שאני נכנס לאולפן. מדובר כנראה בפחדים ובחרדות האישיים שלי. כשהאלבום ייצא, באופי שלו, הוא יהיה קרוב מאוד להופעה: צנוע, בסיסי, נטו".

שר מהלב

היכולות המוזיקליות של אלטר נחשפו כבר כשהיה בן חמש ונשלח לחוג לפסנתר. בשיעורי הנגינה הוא אמנם לא התמיד, אבל מאז הוא לא הפסיק לנגן. אם שואלים אותו, הוא משוכנע שהשורשים להפיכתו למוזיקאי מוכשר נטועים הרבה קודם - עוד בטרם הגיחו לעולם. אלטר: "כשאמא שלי הייתה נערה, בתל-אביב, היא נחשבה לזמרת מבטיחה עם קול גדול. באותן שנים הגיע לארץ מגלה כישרונות מאיטליה וערך כאן בחינות לזמרים צעירים. מכל הנבחנים, רק אמי עברה את האודישנים והוצע לה לנסוע לאיטליה ללמוד מוזיקה בצורה מסודרת ולהופיע. בגלל אילוצים כלכליים היא נאלצה לוותר על ההצעה וגם על החלום להיות זמרת.

"במשך כל השנים אני לא ידעתי על הסיפור הזה. מבחינתי היא הייתה האמא הכי שלמה בעולם. היא סיפרה לי את זה רק כשהיא הייתה על ערש דווי. פתאום הבנתי שכל השנים האלה, כשעל פניו היא התנהלה כמו אמא שלמה ומאושרת, העניין הזה לא הפסיק לנקר בה. לקח לי הרבה זמן עד שסיפרתי את הסיפור הזה לרוני, הבת שלי (רוני אלטר, זמרת ושותפה בהרכב מטרופולין), כי לא רציתי שהיא תרגיש שאני לוחץ עליה. לשמחתי, כשסיפרתי לה, התחושה הייתה של 'להעביר את המקל'. הרגשנו, שנינו, מעין סגירת מעגל. אני שמח לשים על הכתפיים שלה גם את תפקיד ממשיכת הדרך".

אלטר החל את הקריירה המוזיקלית שלו בשנות ה-60, כשהקים את להקת הפופ-לרגע "המתקוממים". אך כשהשתחרר מצה"ל והגיע לצומת המכריע - אם להמשיך ולהתרכז בתווים או לרכוש לעצמו מקצוע חדש, הוא החליט להירשם ללימודי קולנוע באנגליה. "החלטתי ללמוד קולנוע כי אהבתי את זה, אבל גם כי רציתי לשמור את המוזיקה נקייה. זה בטח נשמע פלצני, אבל מאז ומתמיד, מוזיקה נתפסת אצלי כמשהו טהור, נטו. פחדתי שאם אצטרך להתפרנס ממנה, לא אוכל לשמור על הניקיון הזה".

*איפה אתה מרגיש יותר בטוח? ליד המקלדת או ליד הפסנתר?

"ליד המקלדת. זה חלק אחר במוח שאני מנצל. בתסריטאות יש לי הרבה מיומנות וניסיון. כשכותבים תסריט חולקים את האחריות עם עוד פונקציות: בימאי, שחקנים, מפיק; בהוצאת אלבום אין מאחורי מי להתחבא. זה אתה, לבד. מהרגע שאני מניח את הידיים על הפסנתר ועד שיש לחן, זה תהליך שאני לא יכול להסביר. כשאני מסיים להלחין שיר, החשש הבסיסי, החרדה שאולי הנס הזה לא יקרה שוב, תמיד נמצאים שם".

ספורט ונשיונל ג'יאוגרפיק

*אתה חושב שתצליח להיכנס לפלייליסט של גלגל"צ?

"קשה לי להאמין. השירים שמגיעים לפלייליסט הם בדרך-כלל שירים קליטים שמאוד דומים לשירים שכבר הצליחו בעבר. כל מיני הצלחות רגעיות, שכמו שהן באו ככה הן נעלמות. בדיוק מה שקורה בטלוויזיה".

*מה קורה בטלוויזיה?

"אני לא רוצה להיכנס לזה כי אז אני נשמע ומרגיש די זקן. אני מסתכל על הטלוויזיה ואני כועס נורא. כתבים סמוקי לחיים מדווחים מזירות קרב כאילו הם משדרים ממשחק בייסבול. הכל סביב פרסום, רייטינג, כסף, חדשות צהובות ודרמטיות; וזה עוד בלי לדבר על מבול הריאליטי הנורא. אני לא מוכן יותר. אני מרגיש שמעליבים אותי.

"בשבילי, הטלוויזיה הומצאה עבור שידורי ספורט ונשיונל ג'יאוגרפיק. בשביל כל היתר - עדיף ללכת לקולנוע או לקרוא ספר".

*איך, עם גישה כזאת, כיהנת כמנהל מחלקת דרמה יותר משבע שנים?

"לעבוד בהוט זו הייתה הנאה צרופה, כי גרזן הרייטינג לא קיים. לכבלים, למשל, יש 800 אלף מנויים שכבר שילמו כסף, ועכשיו מה שחשוב זה לשמור עליהם. הצורך לפנות למכנה המשותף הרחב, בבת אחת, לא קיים. לכן הלבל של העשייה יותר מתוחכם ומדויק".

*מדוע אם כן עברת ל"רשת", גוף שנמדד בראש ובראשונה על-פי הרייטינג?

"הפיתוי היה להמשיך ולעבוד עם עמיר מאורי (לשעבר סמנכ"ל התוכניות בהוט וב"רשת", וכיום, מנהל תחום הדרמה ב"קשת" - ד.י). הייתה בינינו מערכת יחסים מושלמת, אינטראקציה מלאה והערכה הדדית. הסיסמה שלי הייתה: 'קשה לעשות טלוויזיה איכותית ומשובחת שמצליחה לפנות להרבה צופים - אבל זה אפשרי'. אחרי ההצלחה של 'מרחק נגיעה' למשל, הייתה אופוריה שהנה זה קורה. לצערי, האופוריה הזו נמשכה תקופה קצרה מדי".

*בגלל זה התפטרת?

"לא. עזבתי את הטלוויזיה כי מיציתי, לא בגלל שהייתה לי בעיה להשתלב במערכת. סימנתי לעצמי את הדרך החוצה לפני ההתמוטטות של תעשיית הדרמה בארץ.

"היום אני יודע שאני אוכל לעמוד בכל פיתוי של הצעה לנהל מחלקת דרמה; למעט הערוץ הראשון - במקרה שתיעשה שם מהפכה ולערוץ יהיה מנדט לעשות את הדברים הכי טובים בטלוויזיה. אני יותר לא נכנס למערכות שאני צריך להתאים את עצמי אליהן".

*הפיתוי לחזור להפיק ולכתוב לא קיים?

"להפיק, ממש לא; לכתוב דווקא חזרתי. אני עובד על סדרת דרמה חדשה. כבר קיבלתי הצעות לכספי פיתוח ובינתיים סירבתי. אם וכאשר הסדרה תימכר, זה כנראה יהיה להוט או ליס, לא לערוצים המסחריים".

*כמי שישב גם בצד של הזכייניות וגם בצד של היוצרים, מה דעתך על מאבק היוצרים נגד הקיצוץ בשעות הפקה מקורית?

"אני תומך לחלוטין במאבק היוצרים. עם זאת, אני חושב שהמאבק צריך להיות מול הרשות. לא שיש לי מילה טובה להגיד על הזכיינים, אבל אין לי ויכוח איתם. הם עושים את העבודה שלהם. מי שלא עושה את העבודה זו אותה רשות, שמורכבת מאנשים קהים, פוליטיקאים ואינטרסנטים". *