השופטת המחוזית גבריאלה (דה-לאו) לוי: "הגבולות של עורכי הדין פרוצים"

מסמסים מתחת לגלימה, מטרפדים פשרות משיקולי פרנסה ומעלים טיעונים ירודים - כך נראים עורכי הדין מכס השיפוט של גבריאלה (דה-לאו) לוי, שפורשת לאחר 12 שנים ; "הציבור לא ער לגיהינום שהשופט נחשף אליו"

פרקליטים ששולחים סמסים מתחת לגלימה באמצע טיעון באולם, עורכי-דין שעונים לנייד במהלך דיון, או שמסכלים פשרות ראויות שהשופט מציע, לילות ללא שינה מרוב דאגות ויומן עמוס לעייפה, שלא מאפשר נטילת יום מחלה או חופשה לצרכים אישיים. עם כל הדברים האלה, ועם קשיים רבים נוספים, נאלצים להתמודד מרבית השופטים בישראל מדי יום.

כל זאת כשברקע מאשימים אותם באחריות חלקית לעומס בבתי המשפט, בסחבת, בכתיבת פסקי-דין לא מובנים וביחס לא ראוי לעורכי-הדין המופיעים באולם. הם חוטפים ביקורת קשה כל פעם שדיון נדחה, פסק-דין מתעכב בכמה חודשים, או כשהם מעיזים, חלילה, להפסיק טיעון חוצב להבות של עורך-דין באמצע דבריו, ומבקשים ממנו לקצר.

רגע לפני שהיא פותחת פרק חדש בחייה, ומקדישה את עצמה לפרקטיקה פרטית בתחום הבוררויות והגישורים, מבקשת שופטת בית המשפט המחוזי בנצרת (בדימוס), גבריאלה (דה-לאו) לוי - שפרשה מהשפיטה לאחרונה, לאחר 12 שנות שיפוט - לשמש קול לחבריה שעדיין מכהנים על כס השיפוט, ומנועים, בדרך-כלל, מלהגיב למתקפות עליהם. בראיון ראשון ל"גלובס", אומרת לוי, "תנסו להיכנס לרגע לנעליים של השופטים", בתקווה שחלק מהביקורת, הלא מוצדקת לפחות, ייעלם.

"אי אפשר לפרוס בכתבה אחת את כל הקשיים של השופטים, החל בעומס וכלה באחריות העצומה שעל כתפיהם. הרבה שופטים מרגישים שהביקורת עליהם לא מוצדקת, מפני שהם עובדים קשה מאוד ועושים ככל יכולתם להתמודד עם מה שמגיע אל שולחנם".

יומן עמוס

לדברי לוי, ההתמודדות עם מה שמגיע אל השולחן, גזלה 100% מזמנה, וזה עדיין לא הספיק. "היומן שלי היה עמוס עד אפס מקום כל הזמן. מרגע שנכנסתי לבית המשפט עד הרגע שהלכתי הביתה, שמעתי תיקים או כתבתי. לא היו חללים בסדר יום. אצל אף שופט שאני מכירה אין חללים בלו"ז. שופטים שומעים תיקים חמישה ימים בשבוע. באותו יום שופט צריך לשמוע דיונים, וגם להכין את התיקים של מחר, ולפעמים את התיקים של מחרתיים, גם לכתוב פסקי-דין וגם לתת החלטות שוטפות בתיקים. ויש לו תמיד ערימות של תיקים. העבודה היא ללא סוף. שופט יכול לכתוב 24 שעות ולא לסיים שום דבר נכון לנקודת הזמן שהוא מצוי בה".

* אז הימשכות ההליכים בבתי המשפט, משפטים שנמשכים שנים ודיונים שנדחים לחודשים, הם גזירות משמיים שצריך לקבל אותן?

"ברמת השופט הבודד אין הרבה מרווח תמרון, כיוון שהשופט אינו אחראי בעצמו על מספר התיקים שנקבעים לשמיעה בפניו ועל סוגיהם. אם יש מה לעשות, זה ברמה המערכתית. כל הזמן מדברים על 'מערכת השפיטה' כגוף, אבל צריך להפריד בין השופטים למערכת. אלה שני דברים שונים. יש את הניהול של המערכת ויש את עבודת השפיטה, וצריך לבחון אותם במשקפיים שונים. בשורה התחתונה, יש לנו שופטים טובים. אמנם יש חריגים, שופטים לא טובים, אבל הם המיעוט מבין מאות השופטים. רמת השפיטה בארץ גבוהה".

המון אילוצים

לוי מסבירה, שככל שזה נוגע להימשכות ההליכים ו"הסחבת" בשמיעת התיקים, הציבור, שמאשים את השופטים ומערכת המשפט, אינו רואה את התמונה המלאה. "יש המון אילוצים שמעכבים תיקים ואינם תלויים בשופט כלל. יש תיקים שיש בהם 20, 30 ו-50 עדים, שחלקם לא באים, או שעורכי-דין חולים, צדדים חולים, זה מעכב משפטים. ואני לא מדברת על שופט חולה, כי הוא בדרך-כלל מגיע לדיון גם ככה.

"כשהיומן של השופט מלא לארבעה חודשים ויותר, והוא צריך לדחות דיון, אין לו הרבה אופציות. כשפרשתי, היו לי את כל ימי המחלה שלי, וכמעט כל השופטים ככה, לא מנצלים ימי מחלה. הם באים חולים לבית המשפט, מצוננים, עם חום ועם כאבי ראש, לוקחים אקמול ונכנסים לאולם. אנשים לא יודעים את זה, אבל אני אומרת את זה ממקור ראשון".

* הקשיים מצדיקים עיכוב של חודשים בפסקי-דין ושמיעת תיק במשך שנים?

"אני לא מחפשת תירוצים והצדקות. אצלי ואצל רוב השופטים שאני מכירה לא היו פיגורים במתן פסקי-דין והחלטות. המערכת עוקבת אחרי הדברים הללו ויודעת לסמן שופטים שמעכבים החלטות. משפט שאינו מסובך צריך להסתיים תוך זמן קצר. אין לי מקסם שווא איך עושים את זה, אבל ייתכן שמישהו מבחוץ שיסתכל על זה בעיניים של יועץ ארגוני, יוכל לשפר את המצב".

עם פרישתה פנתה לוי למסלול המועדף של שופטי המחוזי והעליון בדימוס: בוררויות וגישורים. לדבריה, הפרדוקס הגדול הוא שעדיין לא רואים בארץ פנייה משמעותית לפתרונות אלטרנטיביים לסכסוכים. "דווקא בגלל העומס הגדול בבתי-המשפט היינו צריכים לראות פנייה למסלולים אלטרנטיביים, ואנחנו לא רואים זאת. מספר הבוררויות יחסית למספר התיקים הנידונים בבית המשפט לא מספיק גדול".

קריירת השיפוט של השופטת לוי החלה בשנת 1996, כאשר מונתה לשופטת בית-משפט השלום בתל-אביב. לאחר תקופה קצרה שם, הועברה לשלום כפר-סבא. עד למינויה לשפיטה, ניהלה משרד עו"ד עצמאי, שהתמחה בקניין רוחני ובמשפט מסחרי, ובין היתר, ייצגה את ריבוק, קדס ואדידס בתביעות ענק בגין העתקות דגמי נעליים והפרת סימני מסחר. התקדמותה במערכת השיפוטית הייתה מהירה. פחות מ-4 שנים לאחר מינויה לשלום, בשנת 2000, מונתה לשופטת מחוזית בבית המשפט המחוזי בנצרת, שם כיהנה עד לפרישתה.

כשופטת דנה לוי בעניינים מגוונים ("אין כמעט תחום שלא דנתי בו"). חלק מהתיקים היו מתוקשרים מאוד, בהם פרשת התמוטטות גשר שפירים, שגרם למותם של שלושה אנשים. המשפט הסתיים בהרשעת הנאשמים בגרימת מוות ברשלנות. כן, דנה בעניינו של דוד אקסלרוד, שהואשם בעבירות טרור בגין ראיון טלוויזיוני שהעניק יומיים לאחר רצח רבין, ובו שיבח את הרצח. אקסלרוד זוכה מהאישום. בנוסף, ישבה בהרכב שקבע כי בן-זוגו של מנוח, בן אותו מין, יכול לרשת את בן-זוגו.

רוב השנים דנה לוי בתיקים מסחריים-עסקיים כדן יחיד, כשהתמחותה העיקרית בשנים האחרונות הייתה בתיקי פירוק, הקפאות הליכים ופשיטות רגל, אך תקופה מסוימת ישבה גם בהרכבים של ערעורים אזרחיים, פליליים, וגם של פשעים חמורים. בנוסף, כיהנה כשופטת לעניינים מנהליים וכשופטת נוער.

דרמות אנושיות

חלק מהתיקים הפליליים, תיקי הנוער והמשפחה (שנדונו במחוזי, טרם הקמת בתי המשפט לענייני משפחה) נגעו לליבה באופן מיוחד, וריגשו עד כדי דמעות. לוי: "אנשים מתפשטים עירום ועריה באולם. הם נמצאים במצבים הכי חשופים ואינטימיים שלהם, ונאלצים לעמוד בחקירות ובסיטואציות מאוד קשות. הרבה פעמים הייתי יוצאת מתפקיד השופטת ומסתכלת כאדם על ההתרחשות האנושית באולם, ודמעות חנקו את גרוני. היו מצבים שגם הייתי בוכה. הסיפור האנושי נגע לליבי. כשראיתי אנשים שאיבדו את כל כספם, בני משפחה מסוכסכים, סבתא ונכדים שלא מדברים, בני משפחה של קורבנות או של נאשמים שחרב עליהם עולמם ביום אחד, הייתי מתכווצת".

* משופט מצופה שיהיה מנותק רגשית.

"אי-אפשר לעשות ניתוק רגשי מוחלט. לפעמים החוויות האנושיות של השופט קשות מאוד. הציבור לא חושב ולא ער לגיהינום שהשופט נחשף אליו בחיי אנשים. שופט נחשף לסיפורים קשים ולדרמות אנושיות שלא נכתבו בספרים. היו סיטואציות שעד היה עומד על דוכן העדים, ואני הייתי בוכה. הייתי צריכה להוריד את העיניים, שלא יראו את הדמעות".

העומס, השעות הארוכות וההתנהגות הלא ראויה של חלק מעורכי-הדין (ראו מסגרת), מתגמדים, כך לוי, לעומת האחריות העצומה שמוטלת על כתפי השופט. "הבעיה העיקרית שהשופטים מתמודדים איתה, היא לילות ארוכים ללא שינה. מעבר לעבודה עד השעות הקטנות, יש מחשבות. זו עבודה עם אחריות עצומה. השופט כל הזמן במבחן. הוא צריך להיכנס לאולם מוכן, לכתוב רהוט, וחשוב מכך - נכון מבחינת ההכרעה בתיק, וכל זה כשהוא במצב של מתח ולחץ. היום אני ישנה הרבה יותר טוב.

"השופט עובר לילות ארוכים ללא שינה לפני כתיבת הכרעת-דין, כשהוא צריך להרשיע או לא להרשיע אדם, ולפני שהוא קובע את העונש. השאלות אם להכניס אדם לבית-סוהר או לא, אם לתת לו אפשרות להשתקם או לא, ואם כבר החלטתי להכניס לבית-סוהר אז לכמה זמן, כולן שאלות שמדירות שינה מעיני השופט. כל החלטה כזו היא לילות ללא שינה. זה לא עוזב אותך, כל היום והלילה השאלה נמצאת איתך. שופטים מנסים לעשות איזושהי הפרדה בין הבית והחיים הפרטיים ובין העבודה, אבל המוח ממשיך לעבוד. כל הראיות והשאלה אם צדקתי או לא, רצו לי בראש כל הזמן, עד הרגע האחרון".

אף שהיו לה הרבה לילות לבנים, שעבדה בלחץ מטורף ונאלצה להתמודד עם עומס בלתי סביר, הקשיים לא גרמו לדה-ליאו לוי לעזוב את השפיטה. סיבות אישיות, בליווי תחושה שהיא מעוניינת לפתוח פרק שלישי בחייה, גרמו לה לפרוש לאחר 7 שנות שיפוט במחוזי והרבה לפני גיל הפרישה. "זו הייתה עבודה מרתקת ואני שמחה על כל רגע שהייתי שם. היום כבר לא נעים להשתמש במילים האלה, אבל זו שליחות, השופטים עושים שליחות. זו עבודה מאוד קשה, אבל לא צריך לרחם על השופטים, והם לא מבקשים רחמים. רובם מרגישים סיפוק אדיר. מי שלא מרגיש כך לא שורד במערכת".

"הגבולות של עורכי הדין פרוצים לגמרי"

לשופטת גבריאלה דה-ליאו לוי, שחזרה עכשיו לשוק עריכת הדין, יש כמה דברים לומר לדור הצעיר של עורכי הדין, שעושים באולם הדיונים ככל העולה על רוחם. אלה מהם שמבקרים את השופטים על יחסם אליהם, צריכים לשמוע איך הם נראים מזווית שונה, מכס השיפוט, ולעשות חשבון נפש בינם לבין עצמם אם כך הם אמורים להתנהג, כעורכי דין וכבני אדם בכלל.

אחת התופעות השכיחות בשנים האחרונות, לדברי דה-ליאו לוי, היא העיסוק הבלתי פוסק של עורכי דין בסלולרי שלהם. "הגבולות של עורכי הדין פרוצים לגמרי. באחד הדיונים הפליליים שהתקיימו בפני, הבחנתי שפרקליטה מפרקליטות מחוז צפון שלחה סמס מתחת לגלימה תוך כדי הטיעון".

לדבריה, יש יותר ויותר עורכי דין שמסמסים במהלך טיעון, עונים לסלולרי באולם, ואומרים בקול "רגע אני באולם, אני יוצא ונדבר", או משאירים את הנייד דלוק בתיק והוא מצלצל במהלך הדיון, כשהם יצאו לרגע החוצה. "היו עורכי דין שהמתינו לתורם, קיבלו שיחה, ענו ויצאו להשלים אותה בחוץ, ולבסוף גם איחרו לתורם בדיון. נהגתי להעיר בנימוס ולבקש לכבות את הטלפון, אבל זה הפריע לדיון. מה יכולתי לעשות? להחרים את הטלפון? לשלוח הודעה ללשכת עורכי הדין? העיסוק הזה, המרדף אחר התנהגות ראויה של עורכי הדין, מעייף".

במקביל לחידושים הטכנולוגיים, ישנה גם ירידה ברמתם של עורכי הדין. "רמת הטיעון ויכולת השימוש בשפה העברית נמוכות מאוד היום. זה דבר שמאפיין את הדור הצעיר יותר ואת עורכי הדין הצעירים".

לדברי דה-ליאו לוי, לעורכי הדין יש "תרומה" גם לעומס האדיר שמעיב על בתי המשפט. "מגיעים לבית המשפט דברים שבעבר לא היו מגיעים. סכסוכים שעורכי הדין היו פותרים בהידברות עם עורך הדין בצד שכנגד, בלי להגיש תביעה. סכסוכי שכנים על שום-כלום, סכסוכים כספיים נמוכים, שלא מצדיקים פנייה לבית משפט, ושעורך דין עם קצת שכל ישר והגינות יכול היה להוביל את הלקוח שלו לפתרון מהיר, מציפים את בתי המשפט. זה תורם לעומס".

חמור מכך, היא אומרת, עורכי דין "רעבים לפרנסה" מכשילים פשרות ראויות שמוצעות לצדדים. "אין תיק כמעט שהשופטים לא מנסים להביא לפשרה. גם על-כך יש כעס על השופטים. עורכי דין חושבים שהשופטים לא רוצים לשמוע תיקים, אבל זה טיעון שלא תופס, משום שכל תיק שאנחנו מסיימים אנחנו מקבלים אחר במקומו. הרבה פעמים עורכי דין צעירים מכשילים פשרות ששופטים מציעים. לא מעט פעמים הרגשתי שמי שעומד מאחורי ההכשלה אלה עורכי הדין ולא הצדדים".

8 דברים על השופטת גבריאלה (דה-לאו) לוי

1. במאי השנה היא תחגוג 55, נשואה 2, נולדה בתל-אביב ומתגוררת בקיסריה

2. זוגתו של עו"ד פרופ' יובל לוי, בעל משרד עוה"ד יובל לוי, מהליטיגטורים המובילים בארץ

3. בעלת תארים במשפטים ובתקשורת פוליטית מאוניברסיטת תל-אביב, מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, בקורס "מותגים וסימני מסחר בכלכלה המודרנית"

4. התמחתה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, אצל השופט יוסף חריש. עם קבלת רישיון עריכת הדין, ב-1979, עבדה 17 שנים כעורכת דין, מתוכן 11 שנה כעצמאית

5. כיהנה כשופטת 12 שנים, מתוכן 7 שנים בבית המשפט המחוזי בנצרת

6. לאחרונה פרשה מהשפיטה ופתחה משרד עצמאי בתל-אביב, שיעסוק בבוררויות ובגישורים, במשפט מסחרי-עסקי ובקניין רוחני

7. ב-2007, כיכבה בכותרות שלא בטובתה בפרשת "הנאנסת שנהנתה", לאחר שהרכב השופטים שבו ישבה, בראשות השופט אהרן אמינוף, הרשיע אב שאנס את בתו המאומצת בעבירות שיוחסו לו, תוך שתהה אם הבת לא שתקה במשך שנים משום ש"נעמו לה מעשי הנאשם". דה-ליאו לוי רואה בפרשה היסטוריה רחוקה, ואינה מעוניינת להתייחס לידיעות שפורסמו סביב הפרשה

8. היא רוקדת "ניא" - ריקוד המשלב כושר, ומנהלת את קבוצת הכדורסל הפועל עמק-חפר ילדים, שבה משחק בנה בן ה-14