איך יודעים שזה נגמר

אני זוכר את הרגע הזה כאילו זה היה אתמול. אני בן 28 וחצי, משחק בסיבוב הראשון בטורניר צ'לנג'ר נידח בסיציליה במגרש צדדי נגד שחקן שמעולם לא שמעתי עליו, מול 30-40 מקומיים מנומנמים. אני בפיגור מערכה, יושב בהפסקה בין המשחקונים, מסתכל על השעון וחושב על הכל, רק לא על המערכה השנייה, כפי שמתבקש משחקן מקצוען.

אלא ש-13 שנים מתישות בסבב הפכו אותי לשחקן שבע, גלדיאטור שמתרוצץ מטורניר לטורניר, אדם שחי על מזוודות מגיל 10. ההכרה שסוף הקריירה הולך וקרב מתחילה לחלחל מעבר לתת-מודע. אם אני מפסיד את המשחק בשתי מערכות חלקות, אני מהרהר לעצמי ב-90 השניות שבין המשחקונים, אני יכול עדיין להספיק לתפוס את טיסת הערב לרומא ולעלות על טיסת הבוקר למחרת לתל אביב. ובערב אני כבר אשב באוסישקין (ז"ל) עם החבר'ה במשחק של הפועל בגביע קוראץ' (גם כן ז"ל). מיותר לציין שהפסדתי את המשחק ולמחרת כבר הייתי בפאב האהוב עליי בתל אביב.

זה היה הרגע שבו ידעתי שזהו, אפשר לסגור את הבסטה. מספר חדשים אחרי אותו משחק כבר הייתי שחקן עבר שנרשם לקורסים במכללה ועבר הסבה לאימון. כמה שנים אחרי שפרשתי ראיתי את ג'ים קורייר בטלוויזיה בטורניר המאסטרס היוקרתי של סוף השנה קורא ספר בין המשחקונים במה שהיה מחזה די סוריאליסטי, ואמרתי לעצמי איך לא חשבתי על זה. קורייר היה עדיין בין העשירייה הטובה בעולם, אבל איבד עניין בענף ועורר ביקורת רבה בזלזול שהפגין לכאורה במקצוע שהפך אותו למיליונר. זו היתה מעין מחאה שקטה שלו על העומס האדיר על שחקני הטניס בסבב. באחד מראיונות הפרישה שהעניק קורייר הוא נשאל אם היה משנה משהו בקריירה שלו, והוא ענה תשובה מקורית אך מעוררת מחשבה:"הלוואי שהייתי נפצע יותר במהלך הקריירה ומתנתק מהענף למספר חודשים, כך אולי הייתי מאריך את הקריירה בעוד כמה שנים".

ככלל, אין כמעט ספורטאי שפורש בזמן. רובם מושכים את הקריירה קצת מעבר לזמן, בתקווה הילדותית שיש בהם עדיין עוד תואר או הברקה אחרונה. בדרך כלל ההברקה לא מגיעה. מי שחושב על העניין הזה של מריחת הקריירה, יכול בעצם לראות אותו הלכה למעשה בנבחרת הדייויס של ישראל. מלבד דודי סלע, הנבחרת מורכבת מהראל לוי ונועם אוקון. שניים שרחוקים בערך 5-6 שנים מנקודת השיא שלהם, מנסים להחיות את הקריירה המקצוענית המדשדשת דרך טורנירי הצ'לנג'ר המדכאים ואפילו מדברים על הפיכה לשחקני זוגות כמו אנדיוני. לוי ואוקון אוטוטו בני 31, ומחשבות על פרישה עברו מן הסתם במוחם של השניים יותר מעשרות פעמים בשנים האחרונות. שניהם הגיעו לרמות גבוהות בעבר, אם כי לתקופות קצרות, והעובדה שנשמו אוויר פסגות של הטורנירים היוקרתיים והכסף הגדול בעבר הופכת את המציאות הנוכחית למדכאת עוד יותר. שחקן שבגיל 30 עדיין משחק בצ'לנג'רים צריך להסתכל במראה ולעשות חושבים.

אני זוכר את התקופה מיד לאחר הפרישה. זאת תקופה מוזרה שלוותה בהרגשה של התחלה חדשה, אבל גם בעצב וגעגועים. לא דווקא לכסף ולתהילה אלא לריגושים התכופים ששחקן טניס עובר במהלך הקריירה. לא אשכח את הפעם הראשונה שהגעתי לווימבלדון בתור עיתונאי, מספר חודשים אחרי הפרישה. היתה לי צביטה בלב כשראיתי שחקנים שמולם התחריתי במשך שנים מתרוצצים על המגרשים המטופחים בעוד אני, מסכן שכמותי, רץ לחדר העיתונאים לשלוח כתבה למערכת. במשך כמה שנים אחרי הפרישה לא יכולתי לראות משחק טניס. זה פשוט עשה לי רע.

אי אפשר לחזור לרכבת

הפרישה זה דבר שלא קורה ביום אחד. ברוב המקרים מדובר בתהליך איטי של ירידה ביכולת ובמוטיבציה. ההכרה שהשיא מאחוריך היא אחד הדברים העצובים ביותר עבור ספורטאי מקצוען ובייחוד בספורט שוחק כמו טניס שבו שחקן בן 28 נחשב לחתייאר. היו שחקנים שניסו לרמות את השיטה ופרשו מהמשחק לתקופה מוגבלת במטרה לחזור יותר רעננים. אבל זה בלתי אפשרי בענף כמו טניס. ברגע שירדת מהרכבת כמעט בלתי אפשרי לחזור. התחרות בענף קשה מדי, הסבב מוצף בשחקנים צעירים ושחקני הצמרת משתפרים משנה לשנה. ג'ון מקנרו פרש לחצי שנה וכשחזר כבר לא היה אותו מקנרו. גם מרטינה הינגיס פרשה בגיל צעיר לתקופה מסוימת, חזרה אמנם לטופ-10 אבל לא זכתה בשום תואר רציני אחרי החזרה וסיימה את הקריירה עם כתם לבן באף...

אחד מהשחקנים הגדולים והמוערכים בעולם הוא ג'ים קורייר, ששיחק בסבב בין 1988-2000, וזכה ב-4 תארי גראנד סלאם. בשיאו דורג ראשון בעולם למשך 58 שבועות. קורייר הוא דוגמה קלאסית לשחקן שחווה ירידה הדרגתית בדירוג עד הפרישה הבלתי נמנעת. כשדיברתי איתו השבוע עבור הכתבה ב"גלובס" על נושא הפרישה, והאם הוא זוכר איזה רגע מסוים בקריירה שבו ידע שזהו זה, שהסיפור נגמר, הוא הסביר לי: "זה היה יותר תהליך הדרגתי. פשוט התעייפתי מלעשות את אותו הדבר במשך שנים, והמסקנה המתבקשת היתה לעשות שינוי בחיי ולעזוב את הסבב. גופנית דווקא לא היתה לי שום בעיה, אבל לא היתה לי יותר את המוטיבציה הדרושה לדחוף את עצמי כפי שהחיים בסבב דורשים".

כשאני שואל אותו מה הסיבה לכך ששחקנים לא יכולים להאריך את הקריירה ונשחקים כל כך מהר, הוא אומר כי "הדרישות בסבב מהשחקנים הן מוגזמות. כמות הטורנירים ששחקן מחוייב להתחרות בהם היא מוגזמת, וגורמת לשחיקה של לא מעט שחקנים בגיל צעיר. שחקן שלא נפצע מוצא את עצמו משחק שנים על גבי שנים בקרקס הנודד הזה ולא מתאפשר לו לטעון את המצברים ולהגיע רעב ורענן מדי עונה. במקרה שלי היה לי מזל כי לא נפצעתי, אבל בדיעבד אני מבין שזה ששיחקתי ללא הפסקה גרם לכך שנגמר לי הדרייב להמשיך ולהסתער על המקום הראשון".

* למרות הקריירה הנפלאה פרשת בגיל די צעיר יחסית. התחרטת על זה? היו לך אי פעם מחשבות על קאמבק?

"לשמחתי הרבה מעולם לא היו לי מחשבות חרטה או רצון כלשהו לחזור לסבב".

טירון על ספסלי האוניברסיטה

מה עושים אחרי הפרישה? איך מתרגלים לעולם חדש ללא טניס? האופציה אולי הפשוטה יותר שתמנע ניתוק היא להפוך לשחקן זוגות או למאמן בסבב. אבל צריך להיות זן מיוחד כדי להמשיך להסתובב בעולם כמאמן אחרי שעשית זאת כשחקן במשך שנים. לי אישית למשל הספיקו 13 שנים בהם שיחקתי מעל 1,000 משחקים רשמיים. לקראת סוף הקריירה כבר לא יכולתי לראות מטוס או שדה תעופה והמחשבה של להפוך לשחקן זוגות לא עלתה לי בראש. כל מה שרציתי היה לחיות חיים "נורמלים" במקום אחד. לרוב יעדיפו שחקני עבר להתנתק מהסבב לתקופה מסוימת, לנסות דברים חדשים. הנבונים שביניהם מכשירים את עצמם לשלב הבא בחיים, בין אם זה קורסים למאמנים למיניהם, לימודי אקדמיה או מקצוע חדש. עמוס מנסדורף, למשל, עבר הכשרה במקצוע היהלומנות עוד כשהיה שחקן בשלהי הקריירה, ועבר הסבה חלקה מטניסאי ליהלומן בהצלחה.

הפרישה עבור טניסאי היא טראומתית בגלל שמדובר למעשה בלידה מחדש. טניסאים הם, איך לומר זאת בעדינות, עם של פרימדונות. אינדיבידואלים שרגילים להיות במרכז העניינים ונהנים מיחס של מלכים (רק אם הגיעו למאייה הראשונה כמובן). כל טניסאי במאייה הראשונה מחזיק מאמן אישי צמוד, מעסה, מאמן כושר, אמרגן ובהרבה מקרים גם פסיכולוג. מדובר בצוות שלם שעובד בשביל אדם אחד. בגביע דייויס תשומת הלב אפילו גדולה יותר. בתקופה שלפני המשחק ההיסטורי שלנו בדייויס מול שווייץ ב-1992 הייתי במשבר של מספר חודשים ונזקקתי יותר מכל לתמיכה מוראלית. בנבחרת עשו הכל בכדי לעודד אותי, ושלחו אליי את ד"ר שרגא שדה, הפסיכולוג של הנבחרת. הוא היה מגיע אליי כל בוקר במשך שלושה שבועות לדירה ברמת השרון עם קרואסון טרי, משוחח איתי, מעודד אותי וסתם מארח לי חברה. מיותר לציין שאין דברים כאלה לאחר הפרישה.

בסופו של דבר החיים כספורטאי מקצוען, בייחוד טניסאי, הם פיקציה שנמשכת כאורך הקריירה ומסתיימת דקה אחרי שקיבלת את מגן ההוקרה על פעילותך. רגע הפרישה הוא השוק הכי גדול. אתה מוצא את עצמך 12 חדשים בשנה בישראל. דברים שעברו לך מעל הראש כמו המצב הפוליטי/חברתי, הכלכלה, הביורוקרטיה, פתאום משפיעים עליך. ההכנסה השנתית מצטמקת. אבל השוק העיקרי הוא ההכרה שהיתרון היחסי שלך על שאר העולם - העובדה שאתה יכול לשחק טניס ברמה גבוהה - אבד לעולמים.

אני זוכר את עצמי יושב בשעורים במכללה עם סטודנטים צעירים ומרגיש כמו טירון. העובדה ששיחקתי בשתי אולימפיאדות, בנבחרת ובסבב העולמי במשך 13 שנה, אולי עזרה לי בשיחות חולין, אבל היתה חסרת משמעות בקורס לסטטיסטיקה וכלכלה.

ללנדל אין מחבט בבית

לא מעט טניסאים נשארים בענף אחרי הפרישה, לא דווקא כמאמנים אלא כמנהלים, עסקנים, אמרגנים או סוכנים. שחר פרקיס, שחקן העבר שנאלץ לפרוש בגיל צעיר, עשה תואר שני בעסקים וניהל במשך שנים את מרכז הטניס בחיפה. עמית נאור, עוד שחקן עבר שהיה בנבחרת הדייויס לתקופה קצרה, הוא אחד מסוכני השחקנים המצליחים בסבב ומייצג בהצלחה כבר שנים את מראט סאפין ונובאק דיוקוביץ'. גם בטניס, כמו בשאר הענפים יש כמובן את האופציה של להפוך לפרשן בטלוויזיה ובעיתונות, אבל בניגוד לכדורגל (ואולי גם כדורסל), אין מספיק פעילות ושידורים בישראל בכדי להתפרנס מזה.

יש כמובן את אלה שיעדיפו להתנתק לגמרי מהענף, בין אם זה לעבור לעסקים או להיעלם מהמפה. איבן לנדל, מגדולי השחקנים של שנות ה-80 וה-90 המוקדמות לא נגע במחבט טניס כבר 13 שנים, והוא מתפאר בכך ש"אין לי בכלל מחבט טניס בבית". לאחרונה חזר לבמה דווקא כמפיק של משחק הראווה בין סמפראס לפדרר במדיסון סקוור גארדן.

הטניס הישראלי סבל תמיד מאובדן של מוחות טניס איכותיים (מנסדורף למשל) שעברו לתחומים אחרים משיקולים אישיים או כלכליים. לא מעט שחקני טניס באים מרקע אקדמאי ועולם העסקים קרץ להם יותר מהאפרוריות של ענף הטניס המקומי. המציאות הכלכלית החדשה אולי תשנה זאת ותחזיר אנשים לענף. מאמני טניס אמנם לא מרוויחים הון, אבל עבודה בענף לא חסר. יש מאות אלפי שחקנים פעילים מכל הגילאים והרמות, מה שאי אפשר לומר על תחומים אחרים בתקופה זו.

ויש גם את הזן האחרון. אלו שלא נכחדים לעולם ולא פורשים. שחקנים כמו ג'ון מקנרו, ביורן בורג, סמפראס, וילאנדר, קורייר - כל אלו עדיין חיים את החלום אם כי במהדורה יותר מצומצמת. הם מתחרים בסבב הוותיקים של ה-ATP במהלך השנה. מדובר בטורנירים של 8 שחקנים בלבד, רובם אגדות מהלכות, באיצטדיונים אינטימיים מול קהל שגדל על הקלאסיקות שהם סיפקו ושישלם כסף טוב לראות את מקנרו עם שיער שיבה עולה לרשת מול ביורן בורג המקומט שמנסה להעביר אותו עם חבטת ההעברה כמו בימים הטובים. יצא לי להשתחל לכמה מהטורנירים הללו. מדובר ביותר שואו מטורניר רציני, ושבהם באורח "פלא" כמעט תמיד בורג עולה לגמר מול מקנרו.

הקהל מגיע, מקנרו משתולל, הסבב חי ונושם והאלופים המזדקנים עדיין מסתובבים בשדות תעופה עם מחבטי טניס ביד ממדינה למדינה. איך מקנרו אמר לי בשיחה לא מזמן: "כל עוד מזמינים אותי לשחק וכל עוד הקהל מגיע, אני אמשיך לשחק טניס עד שאפול מהרגליים. עשיתי את זה כל כך הרבה שנים, זה חלק ממני. אני לא מכיר מציאות אחרת".

רוצה לקבל לתיבת המייל שלך את כל כתבותיו של גלעד בלום? הירשם עכשיו לניוזלטר והתראות ספורט