מחר אהיה ג'ורג' הריסון

הכלכלה מתנדנדת, האבטלה צומחת ומעל מרחפים עננים של חוסר ודאות. אבל בתעשיית המשחקים הכול הולך יופי. בכנס השנתי של תעשיית המשחקים שנערך לפני כשבועיים בלאס-וגאס למדנו שהמכירות של משחקים וחומרת משחקים עלו בשנה האחרונה בכ-20% ליותר מ-21 מיליארד דולר.

גם בוועידת האינטרנט השנתית הקטנה שלנו פה בישראל, החיוכים הכי רחבים היו מרוחים על פרצופיהם של האנשים מתעשיית המשחקים העברית. היחידים שחייכו יותר מהם היו אלה מהסלולר, אבל אלה שחיוכם היה כה רחב עד שקצות שפתותיהם נפגשו בעורפם היו אלה שמייצרים משחקים לסלולר. אלה האנשים שאתם רוצים להכיר. העתיד הוא שלהם.

אין זה מקרה שתעשיית המשחקים צומחת דווקא עכשיו. מדובר בבילוי ביתי וזול, שמתאים כמו כפפה לרוח התקופה. אם אין לחם, לפחות שיהיו שעשועים. גם אם קונסולה או משחק בודד נראים יקרים, הרי שאם מחלקים את המחיר בשעות השימוש ומתחשבים בחיסכון הנלווה (דלק, בייביסיטר, חניה, כאלה) התמונה נראית אחרת לגמרי.

ואכן, תעשיית המשחקים בהתרחבות מואצת. באונליין, בסלולר, בטלוויזיה, בקונסולה. קהלי יעד חדשים נוספים מדי יום, ובמיליונים. רק בשבוע האחרון למדנו שהביטלס הולכים לשתף פעולה לראשונה עם תעשיית המשחקים ולייצר גרסה משלהם ל"רוק בנד". למי שלא מכיר, מדובר במכונת משחק קריוקי משוכללת עד מאוד, כשאתה, לבד או עם חברים, מנגן ושר. אשר לי, ניסיתי פעם אחת את גיטר הירו, להיט גדול דומה, הייתי גרוע אבל נהניתי רצח.

עוד לא סיימתי לקרוא את ההודעה על הביטלס והמשחק וכבר ראיתי את עצמי כג'ורג' הריסון. הנה לכם משחק מושלם למבוגרים שמנסים לחסוך, כמו גם לצעירים שהוריהם מנסים לחסוך: מתקבצים יחד בבית ומקימים להקה. ואכן, קשה שלא למות על דור המשחקים החדש ששם דגש דווקא על להיות יחד, כלהקה, כצוות לוחמים, כקבוצת כדורגל או כשחקני טניס.

מעניין איך דווקא כשהמושג "חבר" הולך ומאבד ממשמעותו ומתוקפו במרחב האינטרנטי, עם כל מאות ה"חברים" שהאדם אוסף לו ברשתות ה"חברתיות", מגיעה תעשיית המשחקים, מציעה אלטרנטיבה ומשיבה לחברות הטובה והישנה את כבודה - חברות אמיתית של כתף אל כתף. חברות שהיא תלוית מרחב, חברות פיזית, לא וירטואלית - הו, מילה שנואה!

ורוד הוא עתידה של תעשיית המשחקים, אם כן, והוא טמון בשילוב שהיא תדע לעשות בין שלל הפלטפורמות, הכלים והטכנולוגיות, אבל לא פחות מכך ביכולתה להמשיך ולמתוח את גבולות המשחק עצמו, ואיתו את הגבולות בין האמיתי למדומה.

כשאני מנסה לדמיין לעצמי את המשחקים של העתיד, וזה בהחלט דבר שאני עושה פה ושם, עולים בעיני רוחי מיני חזיונות, שרובם קשורים במין מיזוג מופלא של הסלולר, המידע תלוי-מיקום (GPS), השילוב המרנין של מתקנים וכלים חיצוניים (אקדח, גיטרה, משקפיים וטכנולוגיות מתקדמות יותר של חליפות מגע) לתוך המשחק. וכמובן, החברותא.

אני רואה משחקים הוליסטיים, שקורים בכל מקום וכל הזמן; ברחוב, בבית, בעבודה. אני מדמיין משחק אקשן מטורף שקורה פה, אצלי בבית, עם טרוריסטים בשירותים וחייזרים במרפסת. במשחקים של העתיד בטח נוכל לחוש כאב ועונג אמיתיים.

היום אתה יכול לדמיין לעצמך שאתה ג'ורג' הריסון, אבל רק אצלך בסלון או בסלון של חבר, מחר אולי תוכל להיות הריסון ממש. לשם הולכים המשחקים, אל החוויה הפיזית - ומעבר לה.