דניאל סלומון | זמר

גם כאן הכול התחיל מאח גדול. במקרה של דניאל סלומון - זמר (רבות הדרכים, חיפה 87'), מפיק מוזיקלי (שלמה ארצי, שילה פרבר), תמלילן ומלחין (כתב למירי מסיקה ולריטה) וקלידן מחונן (ליווה את אביב גפן ואת "בלאקפילד") - זה היה נתן, אחיו המבוגר ממנו. הם גדלו בבית חיפאי, עם תפיסה קלאסית כבדה ועם חינוך אירופי. דניאל התחיל ללמוד לנגן בפסנתר בגיל 5, אבל בזכות נתן שניגן בגיטרה הוא נחשף ל"פינק פלויד" מהקצה האחד ול"כבש השישה עשר" - מהשני. "בגיל 13 בערך התחלתי להבין שאני רוצה להלחין ולכתוב", הוא אומר בשקט, היום בן 35, בוחר מילים בקפידה. "למדתי קומפוזיציה, אבל היה לי ברור שזה לא יהיה מוזיקה קלאסית".

למה?

"כי רציתי מגע עם טקסט".

אתה משדר מופנמות, רצית בכלל להיות בפרונט?

"רציתי לשיר. יש משהו כל-כך בלתי אמצעי בלשיר, שכל דבר קצת מתגמד לידו".

והרבה זמן לא הצלחת.

"כאן נכנס המרחק שבין החלום לאופן שבו אתה מגשים אותו".

שלחת חומרים שלך לכל מי שרק אפשר?

"כל הזמן".

ואיך שהוא הכרת את אביב גפן והתחלת לעבוד איתו. זאת הייתה פריצת הדרך?

"פריצת הדרך הייתה בסינגל הראשון שלי. עד אז עבדתי במקביל עם אביב והסתובבתי בין החברות בניסיון לשכנע שמה שיש לי ביד הוא יוצא דופן".

קינאת בהצלחה שלו כזמר?

"אני משתדל לא להתעסק בצד הזה של המקצוע. יש לי נטייה ללמוד ולהחכים מכל אדם שאני עובד איתו. כשעובדים עם אנשי מוכשרים ופוריים כמו אביב, זה מכניס אנרגיה יצירתית ומוטיבציה. אותו דבר עם שלמה ארצי. קנאה היא מקל בגלגלים".

העבודה עם אביב הייתה בשביל הפרנסה?

"גם. בשלב מסוים הגדרתי לעצמי שאני חייב להמשיך להתפרנס, אבל לא בכל מחיר".

מה המחיר?

"אם לא איהנה ממה שאני עושה. אי-אפשר לעבוד עם מישהו שנותן לך להיות חלק מהדברים שהוא יוצר ולא לתת את הכול".

אבל היו תקופות שעבדת רק בשביל הכסף.

"שטפתי כלים, ניגנתי בפיאנו בר ובהצגות ילדים. מאוד רציתי להגביל את עצמי לעשייה משמעותית, אבל המציאות לא אפשרה את זה".

מה עשית כדי לקדם את עצמך?

"חיפשתי ניהול אישי שיתווך ביני לבין התעשייה. לא הבנתי אז את התעשייה. במיוחד בגלל שבאתי מחיפה".

והגעת לליליאן שוץ, מי שעמדה מאחורי להקת "המכשפות".

"גיליתי שהיא הרבה מעבר למנהלת אישית. היא עזרה לי לשפר את מה ומי שאני".

וקרה משהו שלא האמנת שיקרה.

"ליליאן עצמה השקיעה באלבום הראשון, ב-1999, תקופה שבה הפקות עצמאיות לא היו שכיחות".

חסכת לעצמך חוזים דרקוניים של תחילת הדרך.

"נכון, ומצד שני - היא לקחה על עצמה סיכון עצום, כי ליצור אלבום ראשון לאמן זה סוג של התאבדות".

לא הייתה לך תחושת אסירות תודה כבדה כלפיה?

"הייתה, ואני עדיין מוכן לתת בה את מבטחי ולעשות כל דבר שתרצה. כל אחד מאיתנו הכניס משהו לסיר".

עד כמה אתה מעורב בצד הפיננסי?

"בהתחלה לא עניין אותי שום דבר חוץ מהמוזיקה. בכל אלבום, ההתעסקות האמנותית חייבת לבוא ממקום שיש לך מה לומר, בלי לחשוב אם הוא יחזור אליך בצורת כסף".

הופעות מכניסות כסף?

"הופעתי עוד לפני שיצא הדיסק הראשון. היתרון שלי הוא שאני יכול להופיע לבד וללוות את עצמי, ואפשר לצמצם עלויות. אבל זאת לא רק חובה אקונומית, אלא אמנותית. אם צלחת הופעה לבד על הבמה, אפשר לצלוח כל הרכב, וגם לא לאבד את המכנסיים בדרך".

יש לך חרדות פרנסה.

"כן. תמיד".

נו, בית פולני.

"במקצוע שלנו חשוב לא לקפוא על השמרים; להגיד זהו, הגעתי, ומעכשיו הכול יהיה בלינג-בלינג, ושטרות. צריך להיות עם האצבע על הדופק".

ומה לעשות?

"ליצור כל הזמן, לדאוג שיהיה האלבום הבא, ולפתח את עצמך כמוזיקאי שעובד עם אנשים אחרים".

זה גם חשוב כלכלית.

"גם. כשאתה כותב יש אקו"ם, אבל זה גם אספקט שאני אוהב".

למה חתמת בסופו של דבר עם הד ארצי?

"כי חשבנו שבגלל הצורה שבה אני עובד והאישיות המוזיקלית שלי, טוב שתהיה תמיכה משם".

אבל המון אנשים גוזרים עליך קופון בדרך.

"אם אתה מחזיק סביבך אנשים מוכשרים וטובים, שיכולים לקדם את הקריירה, הם יביאו אותך גם להצלחה כלכלית".

בנוסף למופע שלך עם יונתן גפן ועבודה על התקליט הבא, אתה מפיק אמנים מתחילים. סגירת מעגל?

"יש משהו בהתחלות שלא חוזר על עצמו".

אתה מתגעגע לראשוניות?

" לפעמים כן". **