לאחרונה, כשהתחלתי לכתוב טוקבקים זועמים ועלומי שם בתגובות באתרים שונים, תהיתי אם לא הגיע הזמן לחזור ולכתוב. אם כבר להוציא תסכולים, עדיף לקבל על זה כמה לירות, לא? (ובגלובס, כך אומר הסעיף הראשון בחוזהו של הפרילאנס, אכן משלמים בלירות).
בפעם הקודמת הבמה הזו הייתה בלוג אישי של כדורסלן בן 34 שחוזר לליגת העל ומספר על חוויותיו משם. עכשיו הדברים קצת נראים אחרת. עכשיו אני כדורסלן בן 35 שמשחק בליגה הלאומית, אבל הצורך בבמה הגיע בעיקר כפנאט ספורט אובססיבי וצרכן תקשורת ספורט אובססיבי לא פחות. ועכשיו, עכשיו זו עונת הקריז. זו התקופה בשנה בה הכל מתחיל להתנקז אל עבר סיומים דרמטיים, הכרעות, וטורי דעה חצי מתנצלים על הסקת מסקנות מוקדמת מידי. כל השאלות שנשאלו באוגוסט, כל התהיות שהועלו לאורך הדרך, כל הספק שהוטל, כל הבלופים שניסו להסוות, עומדים לקבל מענה בשבועות הקרובים. תבלו? מסופקני. והנה אחת הסיבות לכך:
1. ערוץ הספורט ואני
בתקופת הממיר האנלוגי, ערוץ הספורט, הלא הוא ערוץ 5, באמת היה ערוץ מספר 5 בממיר הישן והלא טוב ההוא. ערוץ אחד מתחתיו היה ערוץ הסרטים, ערוץ 4, שסיפק לא רק פרומואים משובחים (החודש בערוץ הסרטים...), אלא מאז ימי הכבלים הפיראטיים בנתניה לא היה אף אחד כמוהו שסיפק מענה לצורך ענק כל כך (אבל חסך מאיתנו את הפינוק של סרטי הפורנו בימי שישי בלילה). אבל בתחילת שנות התשעים, ערוץ 5 היה הדגל שכולנו הנפנו לאחר שפרצנו אל ארמון הנשיאות של יואש אלרואי, ריסקנו את השלטון הישן והדיקטטורי שלו, ויצאנו לדרך חדשה, אופטימית, רב שידורית ורב תרבותית.
קיבלנו את הליגה הישראלית בכדורסל ואת עונת הדובדבנים, ליגות כדורגל מאירופה, NBA, מגזינים והמון שידורים חיים. אבל זה לא היה רק התוכן. זו הייתה האהבה. האנשים שעשו את הערוץ, חלקם שם עדיין עד היום, באו עם תשוקה אדירה שנזלה מהמסך והציפה את הסלון שלנו. לא היום. היום הסלון שלנו יבש. ולא בגלל שהתרגלנו לטוב. נדמה לי שהתרגלנו לרע.
לא מדובר באיזה מניפסט אנטי קפיטליסטי המתבכיין על הימים הטובים ההם. ברור שהמציאות הכלכלית והכללית השתנתה. גם הרצון להתפרנס ולהיות רווחי הוא לגיטימי ורצוי. היום יש יותר שידורים חיים. גם היום יש מגזינים. וזכויות שידור עולות המון כסף. ואולי גם אהבה ותשוקה יש. אבל היא לא עוברת מסך. היא נעלמה מהרגע שמיילן טנזר, המנכ"ל המיתולוגי, עזב את הערוץ. הוא המוח שעיצב את הערוץ ההוא, אבל הוא הביא גם את הלב. חדשות הספורט למשל. חלק מסדר יום של כל חובב ספורט. פעם לא הייתי מרשה לעצמי ללכת לישון בלי לראות את כל המהדורה. היום אין לי שום בעיה לעשות את זה. למי יש כוח בשעת לילה כזו לכל מיני כאילו מומחים כלכליים, נותני חסות כמובן, שמובאים כדי להסביר תופעות שאף אחד לא באמת צריך להסביר (הקבוצות האנגליות מצליחות כי הן עשירות!).
אלי אילדיס עושה רושם של בחור הגון ומקצועי. יכול להיות שזה רק הדמיון שלי אבל אני די בטוח שאני מזהה אצלו תחושות של אי נוחות בכל פעם שהוא נדרש לשאול את הבסטיונר התורן מספר שאלות. או פינה בסוף המהדורה הנקראת "בקטנה" המשמשת תירוץ לעוד שקופית חסות. מי שיוצאת קטנה היא המהדורה. היא קטנה כי היא מנפחת ללא פרופורציה את החומרים שיש לערוץ זכויות שידור עליהם, משתלטת איתם על המהדורה, וכמעט מתעלמת מדברים שהיא לא משדרת. זה לא חדשות הספורט. אלה חדשות ערוץ הספורט.
לקח לי זמן מסוים עד שרכשתי את ערוץ 58, חמש לייב. הייתי צריך סיבה ממש, אבל ממש טובה, כדי לקנות את הערוץ. ושום פרומו לא שכנע אותי. עד הפרומו ההוא. בו צוין שהערוץ ישדר העונה את הליגה הלאומית בכדורסל, כלומר אותי. הערוץ באמת התחיל לשדר מהמחזור השלישי בצורה לא רציפה, והשידור האחרון שלו מהליגה היה בשלושים לדצמבר 2008, מהמחזור ה-12. מאז - נאדה. היום אנחנו אחרי המחזור ה-21. עוד לא התנתקתי מ-58 ו-57, אבל אין לי ספק שזה יבוא. רגשית, אני כבר מזמן לא שם. ואם אין רגש, גם שיחת הטלפון ההיא תגיע, של הפרידה.
2. השיר החדש של נבחרת ישראל
מי ששמע את השיר (?) החדש של "אוהדי" נבחרת ישראל תוהה אם הטון הפשיסטי של היצירה יגרמו לאפסנאי לתת לשחקנים, במקום נעליים, מגפי עור שחורים עד גובה הברך, ובמקום החימום הרגיל, שחקני הנבחרת יצעדו בצעידת אווזים על פני בימת הכבוד עליו יעמוד אל קומנדנטה לוזון. בהנחה שהשיר ייקלט בקרב האוהדים כמו הבקשה לזרוק את קליפות הגרעינים לתוך פחי אשפה, הנה שיר אלטרנטיבי:
יושב במזרחי, שער 13, רמת גן
המגרש קרוב אליי כמו דימונה מאיראן.
חיפשתי כיסא עם מספר, מסומן
מצאתי אותו, ישב עליו נרקומן
הלכה המשכורת על קולה ונקניקיה,
הילדים בוכים, מעכו אותם בכניסה.
מרחוק אני רואה אורות נוצצים, יציע הכבוד
לוזון, אובמה ואופירה המתיקו סוד
על הדשא רביבו פצע איזה דני וברח מהמגרש
נמני פתח רגליים בחומה ונתן לאוסטרים דף חדש
ברקוביץ' רץ לעיתונאים וסימן להם לשתוק מייד ואני רק תהיתי, למה האוהד שמעליי משתין לי על היד?
כחול לבן בוכה
כחול לבן שונא
לא משנה כמה שנשתדל
תמיד נהיה תקועים עם אל אל ישראל.
רוצה לקבל את כל טוריו של דורון קרמר ישירות לתיבת המייל שלך? הירשם עכשיו בחינם לניוזלטר והתראות ספורט
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
