בגלל הערב ההוא

1. שבוע של אושר

לא נותר אלא להודות, שבוע המפגשים מול יוון היה שבוע נהדר. לא רק בגלל התוצאות אלא בגלל האווירה. לא, לא ברמת גן או בכרתים. אלא האווירה הציבורית. הדיונים המופלאים שנערכו כאן לפני, תוך כדי ואחרי הם הדבר האמיתי. עזבו אתכם מההומאז' בן 180 דקות ששתי הנבחרות הציגו לזכר המפגשים בין שמשון ת"א להפועל יהוד. מה שעטף את שני המשחקים הללו היה שיטפון תודעתי שהציף את כל מערכות ביוב הנפש שלנו, הזרימו אותן לים הדיונים הציבוריים, הסריחו את האוויר, אבל טיהרו בסופו של שבוע את האווירה.

היו אלה דיונים נוקבים על דמותנו, עם הלקאה עצמית טיפוסית, עם קריאה להביא גם לנו מנהיג גרמני חזק, עדיף בלי שפם קטן, אחד כזה כמו שהיוונים מצאו להם, שהוביל אותם לתהילה ולימים יפים יותר. שיכניס כאן סדר, ומשמעת, וינקה את השורות. שייתן לשחקנים שלנו עם נבוט על הראש ויסביר להם שהעבודה משחררת לאירופה בלי דמי השאלה. אבל הוא חייב להיות כזה שנוכל גם לקלל אותו אחרי שהוא ייכשל. והוא, שלא יהיה לכם ספק, ייכשל. כי אנחנו לא יכולים אחרת.

זה היה שבוע בו ההכרה הריאלית החמוצה אבל הכנה שזוהי הרמה שלנו נחשפה לעיני אלה שלא רואים כדורגל ישראלי על בסיס קבוע, או על בסיס בכלל. זו היתה תזכורת כואבת לאלה שמשתדלים לראות רק את תקצירי השערים ולא רוצים לדעת מה קורה בין לבין, שחטפו לפתע, אחרי שכבר חשבו שנגמלו, את הכדורגל הישראלי הלקוי טכנית, מנטלית, טקטית ואסטרטגית, היישר לפנים.

זה היה שבוע שבסופו נשארו כמה חבר'ה עם קורט אופטימיות שאמרו שזה לא סוף הדרך ויש עוד סיכוי. ואם ואם ואם אז. אבל כולנו יודעים מה יקרה אז. כמו שקרה אז. ואז. ועכשיו גם.

זה היה שבוע שבו כל מי שאוהב להגיד אמרתי לכם, אמר, ובכן, אמרתי לכם.

זה היה שבוע שכל אחד מצא את מה שהוא חיפש. מי שרצה להשתלח במאמן מצא את כותבי הטורים שלו. מי שרצה להשתלח בכותבי הטורים מצא את יו"ר ההתאחדות שלו. מי שרצה להשתלח ביו"ר ההתאחדות מצא את שלמה שרף. מי שרצה להשתלח בשלמה שרף מצא את יוסי בניון. מי שרצה להשתלח ביוסי בניון מצא את האוהדים הישראלים, שורקי הבוז. מי שרצה להשתלח באוהדים הישראלים מצא את השחקנים המצוטטים באנונימיות. מי שרצה להשתלח בשחקנים מצא את כותבי הטורים. חד גדיא חד גדיא.

זה לא תמיד היה כך. פעם אהבנו את נבחרת ישראל בכל לבבנו, בכל נפשנו ובכל מאודנו. ושיננו לבנינו ודיברנו בה, בשבתנו בביתנו, ובלכתנו בדרך, ובשכבנו ובקומנו. באסיה, אוקיאניה ואירופה. עד לערב ההוא, ה-12 בנובמבר 1999, במלון הולידיי אין בתל אביב. לא היה זה ערב קר וסגריר. היה זה ערב שקדם למשחק מול דנמרק. זה היה קו השבר. זו היתה היריקה בפרצוף שלא התאוששנו ממנה עד היום. המאמן, כמו שצוטט בספרו של שאול אייזנברג, והשחקנים, כמו שנחשף ב"מעריב" (וחלקם היום בעלי טורים מטיפי מוסר ונותני עצות אחיתופל באתרים נאלחים), בהילולה של נערות ליווי. לא לפני משחק אימון. לפני משחק פלייאוף להעפלה לאליפות אירופה. כאילו אין משחק, כאילו אין קהל, כאילו אין נבחרת. יש רק אני ואני ואני.

אז אל תבקשו מאיתנו הבנה, או סבלנות, ואל תחזרו בלי העפלה למונדיאל או יורו, כי עד שזה יקרה, אתם לא ראויים לאהבה שלנו. גם אם התחלף לו דור. כי הוא לא באמת התחלף. כי הערב ההוא לא נגמר עדיין. הוא ממשיך יום יום במדור "גליצ'ים". שם, במקום הכי צהוב באינטרנט, תמצאו את פרצופו האמיתי של הכדורגל הישראלי. הליגה, נבחרת ישראל, על עסקניה, מאמניה ושחקניה, המקומיים והזרים, הרוויחו ביושר את הביקורת, הבוז, חוסר הסבלנות וההשמצות. ומזה, כמו שאתם יודעים, יש לנו בכמויות.

2. מיומנו של כדורסלן מזדקן

הקבוצה שאני משחק בה, אליצור מכבי נתניה, מוליכה את הליגה הלאומית בכדורסל. עוברת עלינו עונה מופלאה. מאזן 1-22, כימיה קבוצתית משובחת ומטרה אחת: העפלה לליגת העל בסיום הפלייאוף. אבל הסימנים על תזוזת מחוגיו של השעון לא מפסיקים להרפות. מזכירים לי יום אחר יום שהתחנה האחרונה כבר נראית באופק. אם פעם וירוס שפעת היה מטרד של יומיים, היום לוקח לי שבוע להתאושש ממנו, והשיעול, אל תשאלו, מתאים למקומות האפלים ביותר של קופת חולים. אבל מעבר לסממנים הפיזיים, ההתרחשות סביבי היא הסיפור האמיתי, היא ההוכחה לתזוזתם של מחוגי השעון. למשל סיפור אמיתי של אחד השחקנים הצעירים בקבוצה, שהתגייס השבוע. ילד מוכשר, עובד קשה, ומקשיב לעצת מבוגר. הערה אגבית שלו בחדר ההלבשה גרמה לי לרצות לדדות אל עבר הגן הציבורי הקרוב, לשבת על ספסל, לקלף תפוח עם סכין קהה ולהטריד עוברי אורח בשאלה: "נו, מה יהיה?".

הילד הזה, כך התוודה, השתתף, וגם זכה, בתוכנית ששטוס, התוכנית המיתולוגית של ערוץ הילדים של אז, ערוץ 6 בממיר האנאלוגי. ששטוס תמיד היתה בעיני תוכנית של זבי חוטם, בה המנחים ה"מגניבים" עסוקים בהחלפת חיתולים, הטלת משימות של מציאת סוכרייה מתוך צלחת מלאה בקמח והשחלת נר הקשור למותניים לתוך בקבוק. עכשיו זוכה ששטוס מתלבש לידי בחדר ההלבשה ותכף נלך להתאמן ביחד. בוב הופ כבר אמר פעם שאתה יודע שאתה מזדקן כשהנרות עולים יותר מהעוגה.

רוצה לקבל ישירות לתיבת המייל שלך את כל טוריו של דורון קרמר? הירשם עכשיו בחינם לניוזלטר והתראות ספורט