לפני כשלוש שנים הואשם אלכסנדר וולקוב ברצח אשתו, לאחר שהודה ושיחזר את המעשה. ביהמ"ש המחוזי בת"א החליט לזכותו מחמת הספק, בשל כשלים בחקירה. הפרקליטות ערערה, העליון פסק כי אכן נעשתה טעות בפסק הדין לגבי שעת המוות, והחזיר התיק לעיון מחדש במחוזי, שזיכה את וולקוב. בימים אלה החליט המחוזי שוב על זיכויו של וולקוב.
כאן יש נקודה מעניינת: ההחלטה העכשווית על הזיכוי התקבלה ברוב של שני שופטים, למעשה שתי השופטות שהיו גם בהרכב הקודם שזיכה. השופט השלישי, שישב בראש ההרכב, התחלף. כלומר, הוא היה היחיד שלא ישב בהרכב שזיכה, והוא החליט, בדעת מיעוט, שיש מקום להרשעה. מה שמעלה שאלה עקרונית: האם כשערכאת הערעור מחליטה להחזיר תיק לעיון מחדש - האם ראוי שהתיק יוחזר לשופטים שכבר פסקו בנושא?
השיטה הקיימת מניחה שכן, ששופט לא יהסס לקבוע שטעה בפסיקתו הקודמת, אם ישתכנע בכך. אני אומר שמי שסובר כך קובע שהשופטים אינם בני אנוש, כי הטבע האנושי הוא לא כזה, אנשים לא אוהבים להודות בטעות. יכולים כמובן להיות יוצאים מהכלל, אבל אלה לא רבים, אפשר לומר נדירים. ומכל מקום, מה שחשוב זו הנטייה הקיימת בכל אדם להימנע מהודאה בטעות.
הסיבה המשפטית להחזרת תיק לשופטים שכבר דנו בו היא בגלל ההתרשמות מהעדים. במשפט בכלל, ובפלילי בפרט, ההתרשמות מאמינות העדים חשובה ביותר.
מצד שני: אם התיק מוחזר לעיון מחדש, הרי זה כי ערכאת הערעור סברה, בין השאר, שהיתה טעות. בנוסף לכך, ערכאות ערעור מבטלות הרשעות וזיכויים מבלי לשמוע ולראות את העדים, כך שלא מדובר באלמנט הכרחי.
שופטים שכבר קבעו את דעתם לגבי התיק הם בגדר אנשים שדעתם מקובעת, ויש כאן ניגוד אינטרסים מובהק. אז למה עושים זאת? בעיקר בגלל התייחסות השופטים אל עצמם, ולא רק בישראל, כמי שמסוגלים להתעלות על רגשות אנוש בסיסיים, כלומר מלאכים. כמובן שזה לא כך, ולכן יש להחזיר תיקים לשופטים שדעתם והתרשמותם נקייה. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
