"אצל האמידים תהיה עלייה בגירושים"

פנטהאוז בקומה ה-18 באחד המגדלים החדשים-המנצנצים בשכונת רמת הדר בגבעת-שמואל. בדירת הרווקים המרווחת, שקנה לא מזמן, מנסה בעל הבית הגרוש, לפתוח פרק חדש בחייו. "אני עדיין במהלך השיפוצים", הוא אומר כשהוא פותח את הדלת הלבנה הגדולה של הדירה, רגע לפני שמגיע "איש הדלתות" ומחליף אותה לדלת בצבע אגוז על-פי בקשתו.

הדירה מעוצבת בסגנון מודרני, בגוני לבן, קרם וחום בהיר, אך רגע לפני שהוא סיים את השיפוץ החליט בעל הבית שחסר לו צבע בחיים, וקנה כורסה ירוקה עם כריות צבעוניות לחדר העבודה. "זה לא מספיק צבע. אני אוסיף במטבח עוד טפט ירוק לפני שיגמר השיפוץ. אני צריך לאהוב את המקום שאני גר בו, והלב שלי רוצה עוד קצת חמימות וצבע". תמונות הכבשים של מנשה קדישמן ותמונות ופסלים של תומרקין, לקוחות שהפכו לחברים, פזורות בדירה לצידן של עשרות בובות חתן-כלה, שהן קמצוץ מאוסף של 400 בובות חתן-כלה מכל העולם, מכל הסוגים ומכל החומרים.

פנים הדירה, על כל הדרו, משמש כהקדמה אל הנוף המרהיב הנשקף מחלונותיה וממרפסת רחבת ידיים, שמפתה את יושבי הסלון לזנוח את הספות המפנקות ולצאת אליה. גבעת שמואל, רמת-גן, בני-ברק, תל-אביב, והים התיכון על אינסופיותו פרושים כשטיח צבעוני למרגלות הבניין ומעניקים לבעל הבית, הכבול כבר 36 שנים לעבודתו התובענית, תחושת חופש.

ביוגרפיה

"נולדתי במרכז תל-אביב ב-1947. גדלתי בבית דתי לאומי. אבי היה סופר ועיתונאי, וערך את עיתון 'הצופה' 32 שנים. היה איש רוח, שמרוכז כולו בעבודתו, בעשייתו העיתונאית וגם קצת מפלגתית. הוא היה ח"כ מטעם המפד"ל לתקופה קצרה. הוא נפטר בטרם עת, בגיל 72. אימי הייתה אישה יקית, מעשית ואכפתית ללא הפסקה. היא עבדה כל חייה בכל מיני עבודות. היא אימא דאגנית, מסורה ומעניקה עד היום.

ביליתי את ילדותי מחוץ לבית, בדרך-כלל, משום שטלוויזיה לא הייתה בשנים הראשונות לחיי וגם לא אינטרנט. הייתי ילד שמרבה לדבר ולהתווכח עם חברים, וגם היו מקרים לא מעטים שבהם בא לידי ביטוי חוש הצדק שלי, והיה לי צורך להתחבר לצד החלש, לילדים היותר חלשים ובעייתיים ולעזור להם. אני חושב שזו אחת הסיבות שהניעו אותי לבחור בעריכת-דין ובתחום הספציפי שלי.

"ספגתי בגיל צעיר את אהבת הכתיבה והספר מאבי ומאמי שהייתה מספרת סיפורים טבעית, ובאופן טבעי כשהתגייסתי לצבא שרתי בעיתון צבאי. הייתי חצוי בנוגע להמשך חיי והקריירה שלי, ולא ידעתי אם לפנות לכיוון הספרות והעיתונות או לכיוון משפטים.

"לקראת סוף השירות הצבאי רציתי ללמוד משהו. כיוון שבמסלול ערב היה רק תואר במשפטים, נרשמתי לפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. אבל לא ויתרתי לגמרי על הכתיבה, כיוון שזה חלק מה-DNA שספגתי מהבית. בגיל 21, כסטודנט צעיר, הקמתי הוצאת ספרים בשם 'הוצאת ספרים דון' והוצאתי את הספר הראשון. הייתי המו"ל הצעיר ביותר בארץ. הוצאתי קרוב ל-50 ספרים. וכך, כשהיה מכרז לעריכת עיתון סטודנטים באוניברסיטה, ניגשתי ונבחרתי".

עריכת-דין

"מגיל 3 אימי אמרה לכולם 'תראו את עורך-הדין המבריק שלי'. מבחינתי המקצוע נתן לי אופציה לעזור לאנשים. כפי שהתחברתי לחלשים כשהייתי ילד, הרגשתי שאוכל לסייע לחלשים כעורך-דין".

דיני משפחה

"התמחיתי במשרד שעסק במשפט אזרחי-מסחרי, ולא מצאתי בכך עניין רב, אבל כשסיימתי עדיין לא ידעתי באיזה תחום ארצה לעסוק. מיד אחרי המבחנים של הלשכה - שעשיתי אותם יחד עם אהוד אולמרט, שהיה נרגש כמוני - פתחתי משרד והתחלתי לעסוק בכל התחומים. באחד הימים הגיע אלי מקרה ראשון של גירושין. זה היה מקרה קשה מאוד, שבמהלכו הילדים מאוד נפגעו, ולאחר שטיפלתי בו החלטתי שזה התחום שארצה לעסוק בו. זה נבע מתמימות של צעירים וגם מתחושה של שליחות ורצון לסייע לאנשים".

הפרסום

"זמן קצר לאחר שהתחלתי לעסוק בתחום, עיתון 'לאישה' הציע לי לכתוב טור שבועי משפטי על דיני משפחה. הייתי מאוד צעיר, בן 24, והתחלתי לכתוב שני עמודים שבועיים ב'לאישה'. המדור הזה פרסם אותי. בשלב מסוים לקחתי את כל הטורים שכתבתי וקיבצתי אותם לספר ולעוד אחד אחריו. יום אחרי שהוצאתי את הספר הראשון, הזמינו אותי מושיק טימור ודודי מרגלית ז"ל, לראיון על הספר לתוכנית בוקר ברשת ב'. תיבלתי את השיחה בכמה סיפורים מעניינים ואמירות מתחום דיני המשפחה, ובסוף הראיון הם ביקשו ממני להגיש פינה שבועית. כך התפרסמתי וקיבלתי יותר ויותר תיקים בדיני משפחה".

נישואים

"הנישואים הם הדבר הטבעי ביותר אצל המין האנושי, אבל גם דבר לא טבעי במידה רבה. אנחנו מדברים על סיר לחץ, שמתפרץ פה ושם. זה מוסד שאני באמת ובתמים חושב שהוא מוסד נפלא, אבל אף אחד לא רוצה לחיות במוסד הזה 24 שעות ביממה. בכל זאת, בעיניי הוא מקודש.

"במרבית התיקים שטיפלתי היו לבני הזוג ילדים קטנים, וראיתי את הנזק הרב שנגרם לילדים. לכן, כששואלים אותי אם אנשים צריכים לא להתגרש כדי לא לפגוע בילדים, התשובה שלי היא לא פשוטה. בשורה התחתונה זה נתון למצפונו של כל אדם, אבל אם המצב לא מאוד רע, אז לפעמים אדם צריך להקריב מעט מהאושר שלו כדי לא לאמלל את ילדיו".

הגירושים שלי

"אני גרוש טרי. האמת המרה היא שהרבה זוגות נשואים אחרי שנים רבות היו רוצים להיפרד, בוודאי בימינו כשתוחלת החיים ארוכה. זו משימה לא קלה לחיות עם אותו בן-זוג 60 שנה ויותר. העובדה שאני עורך-דין בתחום הזה לא הייתה רלבנטית, לא לתהליך ולא להחלטה המשותפת שעשינו להתגרש. דווקא כעורך-דין בתחום הזה אני יותר ויותר מפתח את ההבנה שוויתורים נובעים מכוח. שחשוב להסתכל על המחר ולא על המחיר.

"בעיניי זו גם הסגולה לשימור הנישואין לאורך זמן. לפקוח את העיניים לרווחה לפני הנישואין, כדי למצוא את בן-הזוג המתאים, אבל לעצום אותן למחצה אחריהם. לא לראות לא את בן-הזוג ולא את החיים באופן חד מאוד. אומרים שהאהבה עיוורת והנישואים מחזירים את הראייה, זה נכון, אבל זה לא טוב לנישואים.

* איך זה להיות "גרוש טרי"?

"יש יתרונות בגילי לחיות לבד. לחופש יש ערך עצום מאוד. כל אדם זקוק לחופש. פתאום אני לא צריך לתת דין וחשבון, וזה מצב קסום. עכשיו אני בשלב של עקרות בית. אני לומד לעשות דברים שלא עשיתי במשך שנים, בהיותי עבד לעבודתי. אני לומד איך להפעיל מכונת כביסה, מדיח כלים ותנור. אני עושה גם צעדים ראשונים בבישול".

המשבר וגירושים

"פחות זוגות מתגרשים בגלל המשבר הכלכלי, ודוחים את ההחלטה לימים טובים יותר, כי גירושים הם ירידה ברמת החיים. פתאום יש צורך בשתי דירות, בתשלום מזונות לילדים, בניהול משק בית נוסף ובעלויות לעו"ד, לפעמים גם לחוקרים פרטיים ועוד. גירושים במרבית המקרים אינם החלטה מהיום למחר. אלא תהליך שמתבשל. בגלל ריחוק הולך וגובר בין בני-הזוג, ולפעמים טינה הדדית שמגיעה לאיבה. אנשים אומרים לעצמם היום 'או-קיי אנחנו לא סובלים זה את זה 10 שנים, אז נסבול זה את זה עוד שנתיים עד שהתמונה הכלכלית תתבהר'. מורגשת ירידה בכמות הפניות.

"אצל אנשים אמידים קורה דבר הפוך. שם תהיה תסמונת של עלייה בגירושים בגלל המשבר הכלכלי שגורם לתסכולים ולעצבנות יתר. גם אם לאחר המשבר הגדול הזה הטייקון של היום יישאר מיליונר כבד, הוא עדיין לא ישן טוב בלילה. במצב כזה מתעצמים החיכוכים הזוגיים. איש עשיר מאוד שמתגרש בימים הללו אמר לי 'אני תופס עכשיו בצורה הכי חדה עד כמה החיים קצרים ומפתיעים'. המהפך הזה שהתחיל בארה"ב, גורם לאנשים לחשוב על חייהם ומחדד את התחושה שחיים רק פעם אחת ושאם לא מרוצים מהחיים, לא צריך להתפשר. אלו שתי מגמות הפוכות שאני מזהה".

ספורט

"ספורט זה תסכול. זה מקביל לתסכול שחשתי כשלא הקדשתי מספיק זמן לעצמי, למשפחה ולבת-הזוג. נרשמתי למכון כושר קרוב למשרדי והלכתי ברציפות במשך שנתיים, עד שלפני כמה חודשים החלטתי לעשות הפסקה כדי שהמעבר לדירה החדשה יהיה נוח יותר. אמרתי שאעשה הפסקה קטנה, וההפסקה נמשכת יותר מדי זמן. אני חולם לחזור למכשירים ולהליכון ובמיוחד אני ממתין לעונת הרחצה. המשרד שלי נמצא ליד הים, ובשנים האחרונות הלכתי כמעט כל יום לשחות בשעות הצהריים. ההנאה מזה ותחושת השחרור עצומות. שחייה על הגב בין תכול המים לתכול השמיים מנקה את הראש, מצלילה את המחשבה, מאפשרת לפתור בעיות שאני מוטרד מהן. לפעמים באה איזה הארה ברגעים האלה. בשחייה, ברגעים של שקיפות מחשבתית, המוזה באה".

קריאה

"אני משתדל לקרוא כל יום כמה עמודים באחד הספרים מתוך ערימה של ספרים שמונחת ליד המיטה. קשה לי לקרוא ספר אחד בלבד. אולי זה עניין של גיל, אבל להיתקל בספר שפעם לא היינו יכולים להניח אותו מהיד, כולל קריאה באור עמום שההורים לא יראו שאנחנו לא ישנים, היא נדירה. אני חייב לקרוא כמה ספרים במקביל, כדי לשמור על עניין מתמיד".

המופע ההומוריסטי

"לפעמים, אחרי טיעון חזק אני משווה בליבי שאני רואה שהשופט או הלקוח רוצים למחוא לי כפיים, ולא פעם אני רוצה למחוא כפיים לטיעונים של היריב שלי. כל השנים הייתי שחקן, רק לא על במה שיכולתי לקבל בה תשואות. וגם המשחק מוגבל. לא פעם שכשניסיתי להפעיל כישורים שחקניים כדי לשכנע את השופט, שופטים אמרו לי 'אדוני ודאי שם לב שאין מאחוריי חבר מושבעים. תנמיך את הדרמה'.

"היצר הזה להופיע בפני קהל שגם יכול לפתוח בפרצי צחוק ובמחיאות כפיים, תמיד בער בי. תמיד הרצאתי ותיבלתי את ההרצאות בדברים פיקנטיים, אבל בדרך-כלל ישבתי ליד שולחן עם נייר ביד. יום אחד הופעתי להרצאה, ולא היה שולחן. עמדתי עם מיקרופון ביד והרגשתי שזה משהו אחר לחלוטין ושהקהל צמא למופע בידורי. כך נולד המופע".

אספנות

אני אספן של שני דברים: יש לי אוסף של מאות בובות חתן-כלה ואוסף של יותר מ-150 סיפורים קצרים, סיפורי הפתעה, פואנטה ממבחר סופרים בעולם. האוסף של הבובות התחיל מבובת חתן-כלה שראיתי בחו"ל וקניתי אותה למשרד בתור קריצה, שיעמוד לי שם זוג אידיאלי. יום אחד הגיעה אלי אישה עם בובת כלה שבורה מפלסטיק, ואמרה לי 'אני רוצה להתגרש'. שאלתי למה, והיא הראתה לי את הבובה ואמרה 'זה חצי מבובת עוגת החתונה של בעלי ושלי, שהייתה קמע שלנו. היא הייתה מונחת על הטלוויזיה וזה היה נפלא, אבל היחסים הידרדרו, ואתמול בעלי שבר את הבובה וזרק עלי את הכלה'.

"הזמנתי את בעלה למשרד וטיפלתי בגירושים, ובדרך דיברתי איתו גם על הבובה. אמרתי לו, שלא אתנגד אם הוא יביא לי את החצי השבור של הבעל מהבובה, והוא הסכים. זו הייתה בובה מתוקה. הדבקתי את שני החלקים והנחתי במשרד. ואז לקוחות התחילו להביא לי בובות כאלה, ובעצמי הזמנתי והסתובבתי בחנויות כדי למצוא אותן. האוסף גדל והוצאתי ספר עם צילומים של מבחר בובות.

"האוסף של הסיפורים הקצרים התחיל מכך שאהבתי לקרוא לילדיי סיפורים קצרים, ונמאס לי לחפש את הסיפורים שאהבתי בספרייה. אז צילמתי סיפור אחר סיפור, ותייקתי אותם בקלסר, עד שראיתי שיש לי אוסף גדול, וזה הפך למעין דיבוק. התאהבתי בז'אנר הזה של הסיפור הקטן, המלוטש, שמסובב את הסיום ומשאיר אותך עם פה פעור, וכשהדמעה עולה ומפלסת את דרכה והגרון נחנק, או לפעמים אתה צוחק צחוק גדול בסוף הסיפור. זה גרם לי לנסות את כוחי גם בתחום הזה, והביא אותי לכתיבת עשרות סיפורי הפתעה קצרים בספרי האחרון".

אלמלא הייתי עו"ד

"הייתי סופר. היום אני משלב בין עריכת-דין לכתיבה, 7 ספרים הם יבול שאיני מתבייש בו, אבל הייתי כותב יותר ונוטה לכתוב וליצור גם לטלוויזיה. אני מאוד נמשך למדיום הזה, וחושב לעסוק בו. אני חולם לכתוב סדרה על זוגיות שתתבסס על סיפורי ההפתעה הקצרים בספר שלי, ואולי אפילו לביים אותה. אחרי שאוציא עוד ספר או שניים של סיפורים קצרים, אני ארצה לכתוב גם רומן". *

רזומה

* אישי: עו"ד בני דון-יחייא (61), נולד בת"א ומתגורר בגבעת-שמואל. גרוש טרי מרחל (עורכת-דין), אב לחמישה (בני 13 עד 34) וסב לשמונה

* התמחות: מעורכי-הדין הבולטים והמובילים בארץ בדיני משפחה. כתב שבעה ספרים בתחום עיסוקו, בהם ספרו "זוג משמים" - אלבום שירי זוגיות, סיפורים ואמרות על חיי נישואין ומשפחה; וספרו האחרון "במשפחות הכי טובות - תמונות מחיי נישואין", הכולל עשרות סיפורי הפתעה זוגיים

* לקוחות: בין היתר ייצג בהליכי גירושין את דודו טופז, מנשה קדישמן, יגאל תומרקין (שהפכו לחבריו הטובים), חנה לסלאו, אודטה שוורץ, עפרה ויינגרטן, גבי גזית ורבים נוספים, ומשמש כמנהל העיזבון של אפרים קישון