העליון: תביעה נגד הרשות הפלסטינית בגין נזקי הפיגוע ב"סי פוד מרקט" תידון בישראל

ביהמ"ש העליון דחה בקשת רשות ערעור של הרשות הפלסטינית, והורה על בירור בפני בית משפט בישראל ועפ"י דיני מדינת ישראל לתביעת הפיצויים שהגיש יוסף אזוז, שנפצע קשה בפיגוע במסעדת "סי פוד מרקט"

ביום ה-5 במארס 2002, הגיע המחבל, אברהים חסונה, למסעדת "סי פוד מרקט", ברחוב מנחם בגין בתל-אביב, בכוונה לבצע פיגוע חבלני. המחבל השליך רימוני יד וירה מרובה 16-M, תוך כוונה תחילה לגרום למותם של הסועדים במקום. במעשיו גרם המחבל למותם של 3 אזרחים ולפציעתם של עשרות אנשים. אחד מן הפצועים קשה היה יוסף אזוז. כ-5 שנים לאחר מכן הגיש אזוז, באמצעות עו"ד משה ענבר, תביעת נזיקין בגין הנזקים, שנגרמו לו עקב פציעתו בפיגוע התופת. בתביעתו הוא מייחס למרואן ברגותי אחריות ישירה לפיגוע. לרשות הפלסטינית ולארגון לשחרור פלסטין (אש"פ) הוא מייחס אחריות שילוחית לפיגוע, זאת לאור מימון הפיגוע על-ידיהן.

אין זו תביעת הפיצויים היחידה, שהוגשה על-ידי אזרחים ותושבים של מדינת ישראל, שנפגעו בפעולות טרור. רבים הגישו תביעות נזיקיות נגד הרשות הפלסטינית. התביעות הנזיקיות טומנות בחובן תביעות בגין נזקי גוף ותביעות רכוש. במרבית תביעות אלה עלו שאלות משפטיות דומות, המיוחדות למהותה של הרשות הפלסטינית ולמעמדה כנתבעת בישראל. האם היא חסינה מפני שיפוט פנימי של הרשויות השיפוטיות של מדינת ישראל? האם לבית המשפט בישראל סמכות לדון בשאלות המדיניות והפוליטיות של קיום ההסכמים הבינלאומיים, מכוחם היא קמה? האם בית-משפט בישראל הנו פורום מתאים לדון במחלוקות, שעניינן יישום הסכם בינלאומי? האם קיימת לתובעים עילת תביעה, הנטענת על הסכם בינלאומי, שלא אומץ בחקיקה פנימית? האם בהתאם לכללי ברירת הדין, חל על העניין הדין שבשטח הרשות, ולכן אין לתובעים עילת תביעה על-פי הדין הישראלי?

חסינות הריבון הזר

על-מנת לחסוך ריבוי התדיינויות והתמשכות ההליכים השונים על-פני שנים רבות, היה מקום להכריע בשאלות אלה באחת. ואכן, במסגרת תביעה אחרת, שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים, התבררו הסוגיות, וההכרעה בהן זכתה לאשרור של בית המשפט העליון. באשר לחסינות הרשות הפלסטינית, נקבע כי שאלה זו תוכרע בכל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו, בהתאם לתעודת שר חוץ, מתוך תפיסה כי מדובר בשאלה עובדתית. כן נקבע, כי אין מקום להכריע, באופן גורף, לעניין אופייה השלטוני של פעילות הרשות הפלסטינית לצורך טענת חסינות הריבון הזר. גם בכל הנוגע לשאלת נאותות הפורום הותיר בית המשפט את הנושא לבחינה פרטנית בכל תביעה. באשר לשאלת ברירת הדין, נקבע כי ככלל יש לאמץ את כללי ברירת הדין, המפנים לדין מקום ביצוע העוולה, היינו, כאשר מקום ביצוע העוולה הנו בישראל, יחול על העניין הדין הישראלי.

לאחר מתן ההחלטה האמורה הגישו הנתבעים בתביעתו של אזוז, בקשה לסילוקה על הסף של התביעה. בבקשתם הם התיימרו לסמוך על אותה החלטה, כאילו היא הצדיקה את סילוקה של התביעה נגדם. בא-כוחם, עו"ד יוסף ארנון, טען כי הטענות המועלות נגדם בכתב התביעה אינן ראויות להידון ולהיות מוכרעות בהכרעה שיפוטית, או שאינן מקימות עילת תובענה לאזוז, בהיותן נוגעות לעניינים מדיניים ושלטוניים, ליחסים בינלאומיים בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית ולהסכמים מדיניים. עוד נטען בבקשת הסילוק על הסף, כי לנתבעים מוקנית חסינות דיונית וחסינות ריבון זר מפני שיפוט בהליכים אלה. כן נטען, כי אף אם יש לדון בתביעה, הרי יש להעביר את הדיון בה לבית-משפט מוסמך בשטחי הרשות הפלסטינית, או למצער, לדון בה בבית משפט מוסמך בישראל, אך על-פי הדין, החל בשטחי הרשות הפלסטינית.

שופט בית המשפט המחוזי במרכז, אחיקם סטולר, דחה את הבקשה. בעת מתן החלטתו לא נעלמה מעיניו העובדה, שטענות דומות כבר הועלו על-ידי הנתבעים, במסגרת הליכי עיקול זמני, וכבר נדחו על-ידי השופט המנוח עדי אזר ז"ל. לדידו, אף שההחלטה בהליכי הביניים לא הקימה מעשה בית-דין, עדיין לא היה מקום לשנותה כל עוד לא התרחש שינוי נסיבות, שהצדיק זאת. לפיכך, הוא לא ראה מקום לדון כלל בטענות הנוגעות לחסינות ריבון זר, לסמכות בית המשפט לדון בשאלות המדיניות והפוליטיות של קיום ההסכמים הבינלאומיים, שמכוחם קמה הרשות הפלסטינית, וכן בהיות בית המשפט בישראל הפורום המתאים לדון בתביעה.

סטולר קבע, כי התביעה כלל אינה נסמכת על הסכמים מדיניים או על הפרתם, וכי המדובר בתביעת פיצויים קלאסית בגין נזקי גוף. משכך משבדרך כלל (למעט במקרים חריגים), בתביעות נזיקין חל דין מקום ביצוע העוולה, ומשמעשי העוולה, נשוא התביעה, בוצעו בתחומי מדינת ישראל, קבע סטולר, כי בית המשפט בישראל הוא אכן הפורום הנכון לכך. הוא לא ראה משמעות לכך, שההתנהגות, המיוחסת לנתבעים - כזכור, הרשות הפלסטינית, אש"פ וברגותי - התרחשה בשטחי הרשות הפלסטינית.

על החלטתו זו של סטולר הגישו הנתבעים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. זו נדחתה עתה על-ידי השופטת אסתר חיות. חיות דחתה, תחילה, את הטענה המקוממת, שלפיה החלטתו של סטולר מבוססת על הקביעה, שלפיה ההחלטה בהליכי הביניים הקימה מעשה בית-דין. "ההיפך הוא הנכון", פתחה. "בהחלטתו... מציין בית המשפט מפורשות כי החלטתו של כב' השופט אזר היא החלטת ביניים שאיננה מקימה מעשה בית-דין", הזכירה. היא הפנתה עוד לכך, שסטולר הוסיף וקבע, כי לא הובאו בפניו טעמים, המצדיקים סטייה מן הקביעות והמסקנות, שנכללו באותה החלטה.

חיות בחרה להתייחס לטענה, שלא בית-משפט בישראל, אלא בתי המשפט בשטחי הרשות הפלסטינית, הם הפורום הנאות לבירור תביעה שכזו. "על-פי דוקטרינת הפורום הבלתי נאות, לבית משפט בישראל המוסמך לדון בתובענה נתון שיקול-דעת שלא להיזקק לתובענה אם קיים פורום זר אחר שהוא בגדר 'פורום טבעי' בו ראוי לברר אותה, ושיקולי יעילות ונוחות דיונית מצדיקים שלא לקיים את הדיון בישראל", הזכירה את ההלכה. "הכרעה בדבר 'טבעיות הפורום' נעשית על-ידי בית המשפט המפעיל את מבחן מירב הזיקות הרלוונטיות", המשיכה והזכירה.

פורום נאות

חיות קבעה, כי סוגית מירב הזיקות הרלבנטיות אכן נבחנה גם בנוגע לתביעה דנן. אותה הבחינה הצביעה על כך, שבית המשפט בישראל הוא אכן הפורום הנאות לבירור התביעה. "הפיגוע אירע בתחומי מדינת ישראל, המשיב (אזוז - א'ט') שהה בתחומי מדינת ישראל, המבקש 3 (ברגותי - א'ט') נמצא עתה במאסר בתחומי מדינת ישראל והעובדה ההתנהגות מיוחסת למבקשים בוצעה בתחומי הרשות הפלסטינית אין די בה בנסיבות אלה כדי להפוך את בית המשפט הפלסטיני 'לפורום הטבעי' אשר ראוי כי ידון בתביעה", כך חיות.

בהחלטתה ראתה חיות להתייחס אף אל טענה, אשר על-פניה נראית פורמלית-משהו, ואשר לה הקדישו המבקשים משמעות רבה בבקשתם לרשות לערער: "נראה כי עיקר טרוניית המבקשים מכוונת כלפי העובדה שבית משפט קמא לא התייחס לכל אחת ואחת מן הטענות שהועלו בפניו", הציגה חיות את הטענה, ודחתה אותה מייד.

"אין הכרח כי בית המשפט ידון בכל טענה וטענה שמעלה בעל-דין, ורשאי הוא לדון בטענות המהותיות בלבד", פתחה. היא הזכירה שבקשת הנתבעים לסילוקה על הסף של התביעה החזיקה 69 עמודים. לא פחות ולא יותר. היא הוסיפה וציינה, כי מעיון באותה הבקשה עולה, כי היא כללה טענות רבות ומגוונות. "בית משפט קמא סקר בהרחבה את כל טענות המבקשים בפתח החלטתו ומכאן ברור כי אלה לא נעלמו מעיניו, אך הוא ראה לנכון לדון ולנתח רק את העיקריות שבהן", הוסיפה חיות, וחרצה: "בכך אין כל פסול".

בקשר לכך היא אזכרה את ההלכה, שלפיה "בית המשפט פועל לפי אמות מידה סבירות ועל-פי שיקול-דעת שיפוטי... יש והטענות הן כה מרובות ומשקלן הסגולי כה מועט, עד שאין צורך או אין אפשרות להתייחס אל כולן". על-פי אותה ההלכה, בית המשפט אמור להתייחס רק לטענות, הנראות לו ענייניות ורלבנטיות. עליו לעשות, כמובן, מאמץ כדי לנסות ולהקיף טענות רבות ככל שניתן, "אולם, מובן וברור הוא כי אין כל אפשרות ממשית לדון בכתב בפרוטרוט בכל תג וכל ווריאציה המוצגת בפני בית המשפט, אם אלו אינם בעלי מהות המצדיקה זאת לפי מבחני החוק והשכל הישר", סיכמה חיות. (רע"א 11019/08).