סוף עונת החדשות

הידיעה המרכזית שתפסה את כותרות משדרי החדשות, התבססה על מקורות זרים, לפיהם עומדת ישראל לתקוף בקרוב באיראן. זה לא אומר בהכרח שיש לידיעה הזאת על מה להיסמך, אבל עצם הדיון התקשורתי בה, הוא לכשעצמו תופעה מרתקת. עיקר הדיון בנושא נסוב סביב השאלה האם ישראל ערוכה לכך מבחינה מבצעית. נחיצותו של המבצע כביכול, לעומת זאת, לא נדונה כלל. למתבונן בתקשורת הישראלית נדמה כי יש קונצנזוס סביב נחיצותה של מכת-מנע כנגד הגרעין האיראני ולפיכך השאלה אם ישראל רוצה להנחית אותה כבר הוכרעה, השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא האם היא מסוגלת.

המשפט דלעיל שהתקבל כאקסיומה במקומותינו, משקף תופעה שאפשר לכנותה אולי בשם "סוף עידן החדשות". הישראלי אמנם היה ונותר נרקומן של אקטואליה: משדרי החדשות זוכים לרייטינג גבוה וקבוע, עיתונים יומיים עדיין נצרכים כאן באחוזים גבוהים, אבל השקט שהיה משתרר כאן פעם למשמע ה"פיפסים" של החדשות, כבר הופר, והוויכוח העז שהיה מתעורר כאן פעם סביב סוגיות לאומיות, הוא כבר מזמן זיכרון נוסטלגי.

יש שיטענו שמדובר בתופעה נורמאלית וברוכה: הנה כי כן היינו לעם ככל העמים, שמתעניין פחות בחדשות הקשות ויותר באקטואליה רכה. אבל יש מי שיראה בכך גם תמרור אזהרה. במבצע "עופרת יצוקה", הגם שהוא מתח מאוד את הגבולות המוסריים (ולטענת אחדים אף חצה אותם) של מה שאנו מוכנים לעשות לאויב, נרשמו אחוזי תמיכה גורפים של הציבור במדיניות ממשלתו. הוויכוח החל דווקא סביב ההחלטה להפסיק את המבצע, מוקדם מדי לטענת רבים.

קריסתו של השמאל הישראלי והתחושה כי העמדה הניצית של הממשלה משקפת נאמנה את רצון העם, תרמו להחלשות העניין במשדרי החדשות. ברגע ששיחות קמפ-דייוויד של קיץ 2000, הסתיימו באינתיפאדה השנייה, התקבלה הטענה שאין עוד עם מי לדבר ועל מה לדבר כאקסיומה, גם בקרב מי שנחשבו פה פעם ל"שמאל". ומכיוון שהעניין הפלסטיני הפך לנחלתם של כמה פעילי זכויות אדם, דעך העניין של המחנה המתון באקטואליה. פועל יוצא מכך הוא למשל היעדר מוחלט של דיון בשאלה האיראנית: האם תקיפה של מתקני הגרעין באיראן היא אכן אינטרס ישראלי עליון? מה עלול להיות מחירה כישלונה של תקיפה כזאת? מה עלול להיות מחיר הצלחתה עבור העורף הישראלי? ואיך כל זה מסתדר עם השינוי הדרמטי במדיניות האמריקנית? הרי בלי "ברכת הדרך" של אובמה, לא ימריא כאן אפילו מזל"ט.

בהחלט יתכן כי תקיפה בעומק שטח איראן היא אינטרס ישראלי מובהק שעוד יתברר כצעד מזהיר בדרך לביסוס ביטחוננו, אבל העובדה שהשאלה היחידה שנשאלת בהקשר הזה על-ידי התקשורת היא אינה אם אנחנו צריכים, אלא רק אם אנחנו מסוגלים, צריכה להטריד כל ישראלי. לעניין המצטמצם שלנו כחברה ב"חדשות ומשמעותן" אין רק סממנים של נורמאליות, אלא גם סממנים של אדישות וניכור מחד, ושל הסתמכות מוחלטת על יכולת קבלת ההחלטות של ההנהגה מאידך. אני לא טוען שההנהגה הישראלית היא חסרת יכולת להחליט או לבצע, אלא רק מזכיר שבכל פעם שהנחנו לה ליהנות מהספק - זה נגמר בדמעות.