אחמדינג'אד בשירות ישראל

א. אחד הנושאים המרכזיים שהעסיקו את התקשורת בשבוע שעבר היה ועידת דרבן השנייה. הופעתו של אחמדינג'אד בסמיכות כזאת ליום השואה, הוציאה מההסברה הישראלית את המיטב. "יחידת עילית" של מסבירנים צעירים (כפי שנחשף בחדשות ערוץ 2 אמש), יהודים וישראלים, פשטה על ז'נווה והסבירה לכל מי שמוכן לשמוע, וגם לכמה שלא, עד כמה מסוכן הוא האיום האיראני.

בדיעבד ייתכן כי דווקא הופעתו של אחמדינג'אד שירתה היטב את ההסברה הישראלית. הנשיא האיראני לא ביקר רק את ישראל, אלא אף הסביר, מיד בשובו לטהרן, את השינוי במאזן הכוחות העולמי. כשמקלפים מעל דבריו את הקליפה האנטי-ישראלית והאנטישמית (וזה קשה), מקבלים את תמצית האידיאולוגיה המוסלמית החדשה, שבקצה אחד שלה נמצאת איראן ובקצה השני אל-קעידה: שלטון המערב, וכל מה שהוא מייצג, אינו מקובל עליהם עוד. ישראל היא רק דוגמה מבחינתם לחוסר הצדק שבשלטון המערב. להסברה הישראלית זו מלאכה קלה. אולי אובמה, השקוע עד צוואר בבעיות הכלכליות של ארה"ב, לא מעוניין כרגע בהסלמה בחזית האיראנית וממשיך לשגר מסרים של פיוס, אבל באשר ליעדי הגרעין האיראני, הוסר הספק: תל-אביב היא רק מטרת ביניים בדרך לברלין, וושינגטון ולונדון.

ב. היחס בין מילים ומנגינה, ליווה גם את ההתבטאויות האחרונות של שר החוץ אביגדור ליברמן. ליברמן לא הספיק עדיין לתפקד ממש, אלא בעיקר להצהיר כמה הצהרות שנדמה כי העמידו את ישראל על מסלול של התנגשות לא רק אם אויביה, אלא גם עם ידידותיה. איני חסיד של ליברמן, אבל נדמה כי הפעם הוא משלם מחיר תקשורתי על הנכונות לומר בקול רם את מה שמרבית הישראלים חושבים. בהתייחסו ליוזמת השלום המכונה "היוזמה הערבית", טען ליברמן כי נושא פליטי 48 הוא אבן נגף שלא יכולה להיות מקובלת על ישראל בשום מקרה. למעט בשמאל הקיצוני, ההנחה הזאת מקובלת פחות או יותר על כל המפלגות הציוניות. אבל כשהדברים באים מפי ליברמן, הם נשמעים כמו סרבנות שלום כפייתית. הוא הדין בקשר להתבטאותו האחרונה ש"כיכבה" בחדשות סוף השבוע, כי שלום עם סוריה נראה לו בלתי אפשרי שכן היא משמשת כבסיס-אם לחיזבאללה ולגולי החמאס. האם אמר כאן משהו שאינו ידוע או אף מקובל על מרבית הציבור בישראל? ממש לא. אז מה משקף חוסר שביעות הרצון הציבורית מליברמן? במקרה הטוב את העובדה שהתרגלנו לכך ששרי החוץ בממשלות ישראל הם גורם ממתן ותופעת ליברמן היא קשה לעיכול. במקרה הרע היא משקפת את חוסר יכולתנו להכיל אפילו את האמת שלנו.

ג. הסיפור המרכזי של "אולפן שישי" הוקדש, כנהוג בסוף השבוע שלפני יום הזיכרון לחללי צה"ל, לסיפור הקשור בשכול. הפעם היה זה סיפורה המרגש של משפחת הופמן, שבנה, אלחנדרו הופמן נספה באסון המסוקים. הכתבה הציגה סיפור מרתק: עוד בשלב שבו לא זוהתה סופית גופתו של הופמן, חלמה אימו חלום בו הכתיב לה בנה מספר טלפון. בבוקר, בעודה שרויה תחת הרושם העז של חלומה, חייגה למספר שנגלה לה בחלום, רק כדי לשמוע מהעבר השני אישה צעירה שאיבדה את חברה לחיים, אבי ירושלמי, נווט בחיל-האוויר, בדיוק 15 שנים קודם לכן, בתאונת מסוק. אחרי שגומרים להתנער מהצמרמורת שעוברת בחוט השדרה לנוכח הסיפור המצמרר הזה, לא נותר אלא לתהות האם גם הזיכרון הקולקטיבי עבר גם הוא מתחום "הגבורה" לתחום ה "ניו אייג'".