משטרת המחשבות (שלא חושבת)

1. העלייה במכירות מסכי הפלאזמה וה-LCD בקיץ 2008 משקפת את העובדה שמרבית הישראלים, כמו רוב חובבי הכדורגל בעולם, מעדיפים עדיין כדורגל מסוג ב', כזה שמאפיין את הטורנירים הגדולים של אופ"א ופיפ"א: היורו והמונדיאל. רק חדי העין שמו בוודאי לב שהטורנירים הללו מוסיפים להתקיים מכוח האנרציה של הנוסטלגיה: פושקאש, פלה, קרוייף, בקנבאואר, מראדונה, זידאן ורונאלדו (מברזיל), היו החומרים שמהם נטוו חלומות הילדות שלנו, אבל גם אם נרכיב את "נבחרת כל הזמנים" של הטורנירים הגדולים, ספק אם היה לשחקנים האלו מקום בחצי גמר הצ'מפיונס למשל. ליגת האלופות, אותו מיזם כלכלי-שחצני שלמרות שלכאורה הוא שייך לאופ"א, נולד על אפה ועל חמתה ורק אחרי איומי פרישה מהליגות המקומיות של מועדוני הכדורגל הבכירים. שימו על הנייר גמרים עולמיים שהייתם מתים לשחזר: ברזיל-איטליה?, הולנד-גרמניה?, עכשיו שימו מולם את המפגש ששום סופרלטיב לא יהיה גדול מדי מכדי לתאר, זה שצפוי ברומא ב-27 במאי, בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד...

אני מודה שכאוהד מנצ'סטר יונייטד, העדפתי את צ'לסי בגמר, אבל יחד עם זאת, משבקעו שאגות השמחה של שכניי לרחוב, מבעד לחלון, עם שער השוויון-ניצחון של אינייסטה, לא יכולתי שלא לחייך ולחשוב שלנוכח הגמר הצפוי, אולי הגיעה העת לערוך אותו בשיטה המוכרת לנו מהכדורסל, שיטת הטוב מחמישה משחקים שישוחקו כמובן, כל אחד, באיצטדיון אחר באירופה.

ליגת האלופות הוקמה על אפם ועל חמתם של ארגוני הכדורגל המוסדיים. המלחמה הזאת עוד לא תמה: בלאטר ופלאטיני עסוקים כל היום במחשבות איך לעצור את המפלצת בעזרת חוקים דרקוניים שנועדו להלחם במועדונים העשירים, שהפכו כבר מזמן לאטרקטיבים יותר מהנבחרות הלאומיות. הם צפויים לניצחונות קטנים, בוודאי בתקופת שפל כלכלי שבה נחלשים חלק מבעלי הון, אבל העוצמה של ליגת האלופות תנצח, גם אם את המחיר ישלמו מועדוני כדורגל קטנים שייאלצו לפרוש מהמירוץ.

אחרי חצאי הגמר המופלאים של לית האלופות, אפשר להגיד שדרום אפריקה 2010 או ברזיל 2014, כמו יפן-קוריאה 2002, או גרמניה 2006, הם פרקים אחרונים בספר נפלא שדפיו כבר מצהיבים, משהו שהיה כבר ל"אליפות העולם דרג ב'".

2. אוהדי הפועל ת"א לא הגיעו בשבת לקרית שמונה כדי להפר את הסדר. הם הגיעו לראות משחק כדורגל של קבוצתם, לשמוח בנצחונה, לשיר קצת ביציע ולהתפנות לנסיעה הארוכה דרומה. אבל עימות מקומי ודי מטופש שהתפתח בינם לבין סדרן, הפך להתגרות בכוח השיטור המקומי שלא מחל על כבודו ו...אין מילים טובות יותר לתאר זאת: נכנס באם-אמא שלהם, כולל שימוש ברסס-פלפל שנועד לפיזור הפגנות, אלות וסתם מכות נמרצות שגרמו לפציעה של חלק מהאוהדים.

קשה לחבב את אוהדי הפועל ת"א אם אינך נמנה עליהם: הם ייאתרו כל עילג ברדיוס של קילומטר וימררו את חייו בקריאות גועליות או בשירה שתשים אותו ללעג ולקלס. תחושת העליונות שלהם מעוררת ביתר שאת את בלוטות הכאפה של אוהדי בית"ר, מכבי ת"א או מכבי חיפה, אבל בקרית שמונה לא היה כלל עימות עם קהל מקומי משולהב. אוהדי הפועל, כהרגלם, לעגו ליס"מניקים. רק שהפעם, לא היה במקום מפקד שיזכיר לאחרונים את ההבדל בין שוטרים לפרחחים, והשוטרים תקפו בעוצמה שהלוואי שהיו מסוגלים להפגין במלחמתם בעבריינים.

והיתה כאן גם מלחמת מעמדות: קשה להאמין שהשוטרים היו נוהגים כך כלפי אוהדי בית"ר (שהתפרעו באותו מגרש אחרי שהפסידו בו בתחילת העונה, כולל השחתת רכבו של עבאס סואן), לא רק מפני שהאחרונים יודעים טוב יותר מאוהדי הפועל להכות בחזרה, אלא מפני שהם בשר מבשרם. ל"צפוניים" (ביטוי קצת מוזר כשממול עומדת משטרת קרית שמונה) מתל אביב, כנראה הרבה יותר קל (וגם כיף) להרביץ.

3. הקדימונים הבטיחו מלחמה, אבל עם ישראל הצביע בשלט: 10.4% של צפייה, רשם המשחק המרכזי בליגת העל בכדורגל. שימו לב: מתמודדת אחת היתה מועמדת בכירה לאליפות, קבוצה שיש לה אוהדים בכל הארץ, שרק מקצתם נסעו לאיטדיון "דוחא" בסכנין (והציפייה הייתה שהיתר לפחות יישבו מול הטלוויזיה). המתמודדת השנייה מתיימרת לייצג מגזר שלם, עם צופים בנצרת, שפרעם, אום אל פאחם ורהט. כל זה אירע כאשר ממול, בערוץ 2, שודרה "עובדה". מעניין מה היה קורה אילו במקביל היתה משודרת עונה חדשה של "האח הגדול", אפשר רק לדמיין.

אין כמו סיום מותח של עונה כדי להאיר באור נוגה את הכדורגל הישראלי, זה שבאמת כבר נמאס לכתוב עליו דברים רעים. עם הרמה העלובה השלמנו מזמן, אבל קיווינו שלפחות המתח והעניין יועילו. אלא שאם סכנין שזקוקה לניצחון כדי להבטיח את השארותה בליגה ומכבי חיפה שזקוקה לנצחון כדי להשאר במקום הראשון, לא מצליחות למלא אפילו את המתקן המוזר והקטן ע"ש "דוחא", ולא גורמות אלא לאחד מכל עשרה צופי טלוויזיה להתעניין בהן, אפשר באמת לסגור כאן הקירקס שנקרא "כדורגל ישראלי", זה שהעמודים הראשונים במדורי הספורט מוקדשים לו, זה שבו שחקנים מרוויחים מאות אלפי דולרים לעונה, זה שמרושש את בעליו ומבריח את צופיו.

היה מי שציפה שאבי לוזון יידע לנהל את הכדורגל הישראלי בצורה צנועה וחכמה, כפי שניהל במשך שנים קבוצה ללא מסורת וללא קהל. לא ציפינו שילהיב, אלא שיהפוך את ישראל ל"מכבי פתח תקווה של אירופה". בדיעבד מתברר שגם לוזון נכשל: בעוד הוא מתהדר בתואר "חבר הוועד המנהל" של אופ"א, הולך הענף שעליו הוא מופקד וקורס אל תוך עצמו.