בית הדין הארצי לעבודה קבע, בפסיקה תקדימית, כי עובדי חברות כוח-אדם שביצעו תפקידים שאינם זמניים/תקופתיים מטבעם ושהוצבו למעלה מ-9 חודשים בחברה בסקטור העסקי - יהיו זכאים להשוואת תנאי עבודתם ושכרם לאלה של עובדי החברה בה הוצבו.
בית הדין הדגיש כי פסיקתו חלה על עובדים המועסקים באמצעות קבלני כוח-אדם - ולא כאשר מבוצע מיקור חוץ של שירותים.
סעיף 13(א) לחוק העסקת עובדים על-ידי קבלני כוח-אדם קובע, כי עובדים המוצבים כעובדי כוח-אדם אצל מעסיק בפועל - יזכו לאותם תנאי עבודה להם זוכים עובדים המועסקים ישירות באמצעות אותו מעסיק בפועל, אלא אם קיים הסכם קיבוצי כללי שהורחב בצו הרחבה החל על עובדי חברת כוח-האדם. סעיף זה נועד להפוך העסקה ממושכת של עובדי כוח-אדם ללא כדאי מבחינה כלכלית.
בשנת 2004 נחתם הסכם קיבוצי בין ההסתדרות הכללית והסתדרות העובדים הלאומית לבין הארגון והאיגוד של חברות לאספקת שירותי משאבי אנוש. הסכם זה הורחב כך שנקבעה בו רשימת תפקידים בסקטור העסקי (הוא אינו חל על עובדים בשירות הציבורי), שיוגדרו "כתפקידים זמניים" ושבהם ניתן יהיה לשבץ עובדים באמצעות קבלני כוח-אדם.
כמה מעובדי חברת כוח-האדם אורטל הוצבו כמאבטחים במפעל תמ"מ של התעשייה האווירית, שם עבדו תקופה שבין 3 ל-8 שנים. השופט שמואל טננבוים מבית הדין האזורי בתל-אביב קבע כי המעסיקה של עובדים אלה היא אורטל, והם לא ערערו על קביעה זו. הוא דחה את תביעתם להשוות את תנאיהם לאלה של עובדי התעשייה האווירית, תוך שהוא מסתמך על קיומו של ההסכם הקיבוצי בענף שחל על הצדדים (ולפיכך מהווה חריג לסעיף 13). לבסוף דחה את טענתם כי קיזוז זמן ההפסקות משעות עבודתם היה שלא כדין.
באמצעות עוה"ד ערן גולן ועמית גורביץ ערערו העובדים לבית הדין הארצי. השאלה שהיתה במרכז פסק הדין היא האם חל על המאבטחים ההסכם הקיבוצי בענף משאבי האנוש. הנשיא סטיב אדלר, בהסכמת השופטים עמירם רבינוביץ ושמואל צור, קיבל את ערעור העובדים.
ההסכם הקיבוצי קובע רשימה ברורה של תפקידים המוגדרים כ"זמניים", בהם רשאית חברת כוח-אדם להציב עובדים מטעמה. ההסכם אינו חל על עובדים שאינם "זמניים", כלומר המועסקים למעלה מ-9 חודשים. מאחר שתפקידי אבטחה אינם נכללים ברשימת התפקידים הזמניים, הסיק בית הדין כי על המאבטחים חל סעיף 13(א), המקנה להם השוואת תנאים עם עובדי התעשייה האווירית.
אדלר הוסיף כי גם אם ההסכם הקיבוצי היה חל על המאבטחים, כטענת אורטל, לא היה בכך כדי לשנות מהתוצאה האופרטיבית. זאת, משום שהצבת עובדי אורטל בתפקידי אבטחה מהווה הפרה של ההסכם הקיבוצי, ומן הראוי לחייב את אורטל לפצות את המאבטחים בשיעור ערך הזכויות להן היו זכאים, לו קיבלו את תנאי השכר והתנאים הנלווים הקבועים בהסכם הקיבוצי החל על עובדי המשתמש. זאת, על מנת לנטרל את המוטיבציה הכלכלית של חברות כוח-אדם להציב עובדים שלא בהתאם לקבוע בהסכם הקיבוצי.
בעניין התשלום על זמן ההפסקה של המאבטחים נקבע כי במכלול הנסיבות, גם בימים בהם המאבטחים נכחו בשטח המפעל בזמן ההפסקה אך לא נדרשו לשוב לעבודתם בזמן זה - לא ניתן לומר כי הם היו בזמן "הפסקה" כהגדרתו בדין. המאבטחים נדרשו לשאת לא רק את נשקם האישי כי אם את כל ציוד האבטחה עימם גם בשעת ההפסקה, ונדרשו לשוב לעמדת האבטחה ככל שעלה בכך הצורך.
לעניין נטל ההוכחה, נפסק כי די שהמאבטחים יוכיחו את מספר ימי העבודה ושכרם לשעה, כדי לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליהם בתביעה לתשלום בעבור זמן ההפסקות. ככל שהמעסיק יטען כי היו מקרים בהם לא מגיע לעובד שכר בעבור זמן ההפסקה, כמו בימים בהם הוא יצא משטח המפעל - על המעסיק הנטל להראות את המועדים המדויקים לכך.
התיק הוחזר לדיון בבית הדין האזורי, כדי לקבוע כיצד יש לבצע את השוואת תנאי העבודה, וזאת נוכח טענת אורטל לפיה אין בתע"א מאבטחים המבצעים עבודה דומה. (ע"ע 131/07).
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
