דילמת האסיר

יש הטוענים שבארץ מונהגת מדיניות ליברלית מדי, המעניקה משקל רב לרווחת הפרט העבריין על פני ביטחונה של החברה. המדיניות הזו לא ניתנה בהר סיני. היא נקבעה ועוצבה על-ידי העומדים בראש מספר מוסדות רלבנטיים.

בתחילת החודש קיבל פרופ' פטר סילפן, חלוץ הקרימינולוגיה הקלינית בארץ, פרס מפעל חיים מטעם איגוד הפסיכיאטריה הישראלי. היתה זו הזדמנות מעניינת לראות כיצד האידיאולוגיה של אדם יחיד משפיעה על התנהלותה של המדינה כולה ביחס לשאלת העבריין המאושר בה פתחנו - שסילפן, אגב, בוחר בו.

לטעמו, תפקידו של רופא אינו להגן על החברה, אלא לתת שירות לפרט. ומה יאמר לטוענים שבישראל נהנים העבריינים מהגנה ומטיפול שאינם ניתנים לקורבנות? "אומר להם שיקימו מערכת שמגינה על הקורבנות", הוא אומר, "אפשר להתווכח עם עמדתי, אך עבורי הרופא קודם כל נאמן לפציינט שלו. בשבועת היפוקרטס נשבעתי לא להזיק לחולים שלי ולנסות להיטיב עמם, לא נשבעתי להגן על החברה".

בניגוד לרושם המתקבל מסרטי אימה ומסדרות מתח, חולי נפש אינם מועדים לעבריינות. "אני לא חושב שבין חולי-נפש יש יותר עבריינים, אלא שבין עבריינים יש יותר חולי נפש מאשר באוכלוסייה הכללית", אומר סילפן. "תמיד היו לנו באופן יחסי יותר מיטות פסיכיאטריות בקרב עבריינים מאשר באוכלוסייה כללית. אבל כשמדברים על פשיעה, לא מדובר רק במחלות נפש אלא גם בהפרעות אישיות, המתבטאות בעיקר באי-יכולת ליצירת קשר ולהתמיד בו. "אנחנו מוצאים הפרעות קשב וריכוז, באופן מובהק יותר בקרב עבריינים, וגם התמכרויות לסמים. בנוגע לסמים מתעוררת השאלה אם זו תת-תרבות עבריינית, ולא תוצאה של הפרעה. מטבע הדברים אנחנו מוצאים גם הפרעות אישיות אנטי סוציאליות רבות.

"בקרימינולוגיה הקלינית אין שום מיסטיקה. אותם האמצעים ואותן השיטות שמשתמשים בתחנה לבריאות הנפש, מופעלים גם לגבי אנשים המתנגשים עם החוק. איני מטפל באדם בשל היותו עבריין. איני מכיר כדורים נגד עבריינות. אם אדם גונב מפני שיש לו הפרעות נפשיות, ואם כתוצאה מהטיפול בו הוא יפסיק לגנוב - זה יהיה רווח נקי".

שמירה על הסודיות

אם לחטוא לרגע בפסיכולוגיה בגרוש, ייתכן שסלידתו של סילפן מפסיכיאטריה מגויסת קשורה להיסטוריה האישית שלו כניצול שואה. במשטרים הטוטליטריים של המאה ה-20 גויסו פסיכיאטרים כדי לאבחן אנשי אופוזיציה ועבריינים כחולי נפש. "בשנים האחרונות חוקקו בארץ כל-מיני חוקים שמדאיגים אותי", הוא אומר. "אנחנו, כפסיכיאטרים, צריכים להודיע למשרד הרישוי אם לדעתנו מישהו אינו מסוגל לנהוג, ולמשרד הבריאות על אי-כשרות לשאת נשק ולפקידות הסעד על אלימות במשפחה, וזה מתחיל לקבל צורה לא סימפטית בעיני. האם אני סוכן של החברה או סוכן של הפציינט? באופן חד-משמעי, אני סוכן של הפציינט".

אז מי יגן עליי מפני סכיזופרנים שנוהגים אוטובוס של תלמידים, ופרנואידים שמחזיקים אקדח ברישיון?

"המשטרה והמשרד לביטחון פנים הם אלה שצריכים להגן על הביטחון שלך. משרדים וארגונים העוסקים בהגנה על הציבור, יכולים לפנות אל פסיכיאטרים ולרופאים אחרים כדי לבצע אבחונים. רופאים אלה אינם משמשים כרופאים מטפלים אלא משמשים לתפקיד הספציפי הזה. על הרופא לומר לנבדק שאין ביניהם קשר של מטפל-מטופל ולא חלה על הרופא שמירה על הסודיות הרפואית, כפי שקורה במרפאות רפואיות טיפוליות. כמו-כן, עליו לבקש את הסכמתו המודעת של הנבדק לבצוע הבדיקה. על הרופא המטפל אין לתת חוות דעת משפטית לגבי מטופליו".

סילפן הוא חבר סגל מהמחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר-אילן וראש המחלקה ללימודי קרימינולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי.

מפעל חייו מורכב ומגוון. בעבר ניהל את המרכז לבריאות הנפש באר יעקב ואת מרכז בריאות הנפש של שירות בתי הסוהר בישראל. הוא היה שותף פעיל בהקמת המסלול לפסיכיאטריה משפטית בישראל, והיו"ר הראשון של החברה לפסיכיאטריה משפטית בישראל. סילפן כיהן כחבר במועצה המייעצת לבריאות הנפש של משרד הבריאות, וכמבקר פנים של אגף בריאות הנפש של משרד הבריאות. לכל אורך הדרך בחר לשמור על מעמד של אופוזיציונר בתוך הממסד.

מרכז בריאות הנפש של שירות בתי הסוהר, בראשו עמד, שייך למשרד הבריאות ולא לשרות בתי הסוהר. "מנעתי פעמיים גיוס של המרכז לשירות בתי הסוהר, כי אין לדעתי פסיכיאטריה מגויסת. מי שהייתה אז פרקליטת המדינה, דורית בייניש, וגם השר דן מרידור עזרו לי. מצד שני, אהוד אולמרט, שר הבריאות דאז, רצה לגייס את המרכז לבריאות הנפש.

"גיוס לשירות בית הסוהר היה גורם לכך שנצטרך למלא פקודות של המערכת הביטחונית. הקליינט שלי הוא האסיר החולה ולא שירות בתי הסוהר. אני, למשל, לא הייתי מוכן לעבוד לצרכים שאינם רפואיים. לא הסכמתי לתת חוות דעת לשלטונות אם אסיר מסוגל להימצא בצינוק, מאחר שאין זה תפקיד רפואי. האסיר החולה בלבד הוא ענייני. אטפל בעבריין רק אם התנהגותו הסוטה היא תולדה של הפרעה נפשית". *