ביהמ"ש ביטל משכנתא של בנק לאומי שנחתמה על-ידי קשישה אנאלפביתית

התובעת, קשישה בת 85, הוגדרה כ"חסרת השכלה שאינה יודעת קרוא וכתוב", אשר חתמה - בהטבעת אצבע, על מסמכי הלוואה לבקשת בנה, ב-1977 וב-2003. סכומי ההלוואה עמדו על 500 אלף ו-300 אלף שקל, וכן מסגרות אשראי בהן עשה שימוש הבן. החזרה ההלוואות הובטחה על-ידי שעבוד ביתה של הקשישה.

הקשישה התגוררה עד לפני שנים מספר בביתה יחד עם בנה האחר, נכה צה"ל. בשנים האחרונה בשל מצבה המנטאלי והפיזי הועברה לדיור מוגן. הבן, שנשאר לגור בבית, יזם עימה את הבקשה לסלק המשכון.

השופט נ.ישעיה קבע כי "העובדה כי המבקשת, קשישה אנאלפביתית, חתמה על מסמכי ההלוואה בהיותה חסרת יכולת לקרוא אותם ולהבינם - די בה כדי לסתור את החזקה לפיה אדם החותם על מסמך מהותי 'מוחזק' כמי שקרא אותו וכמי שהבין את תוכנו".

כאמור, הקשישה לא היתה הלווה בפועל, וחתמה על ההלוואות עבור בנה, בשל כך ציין השופט את זכותה להגנה לפי סעיף 12 בחוק המשכון המגן על נכס שמושכן לחיובו של אדם אחר.

עוד נכתב בפסק הדין: "חתימתה על הסכמי ההלוואה המאוחרים יותר משנת 2003 מצביעה אף היא על אי-ידיעתה קרוא וכתוב. חתימתה באותיות דפוס גדולות ו'מצוירות' מצביעה על רמת השכלתה הנמוכה ועל היותה אנאלפביתית".

את מסקנתו להתנהלות הבנק סיכם השופט בכך ש"הבנק לא עמד בנטל להוכיח כי תוכנם של ההסכמים ומשמעותם הוסבר למבקשת".

השופט ציין כי ניתן היה להוכיח כי תוכנם של המסמכים הוסברו לחותמת על-ידי פקידי הבנק או על-ידי בנה שהתלווה אליה, אולם הוכחה כזו לא הוצגה בבית המשפט, להוציא עדותן של 3 פקידות הבנק שהחתימו בשעתו את המבקשת על הסכמי ההלוואה השונים, אשר טענו כי לא זכרו את הקשישה "בשל חלוף הזמן הרב", אם כי הבהירו כי הן נוהגות להסביר ללווים "במילים פשוטות" על מה חותמים.

כאמור, פסק הדין קבע כי המשכנתא שנועדה להבטיח השבת ההלוואות בטלה ומבוטלת. (ה"פ 000948/06).