אינוביד מאיים לעשות את מה שפייסבוק, טוויטר ויוטיוב לא יודעים לעשות - להרוויח כסף מהאינטרנט

ראיון בלעדי עם טל חלוזין בן ה-28 שזכה בתואר המחייב "היזם המבטיח ביותר באירופה" - ולא במקרה ■ אובייקטים אינטראקטיביים שמושתלים בסרטוני וידיאו, המגיבים לנעשה על המסך ושמותאמים באופן אישי לכל גולש - הוא חלק מהמהפכה שמציע הסטארט-אפ אינוביד בו הוא שותף

מיינו את המקרה הבא: קיבלתם קישור לסרטון וידיאו באינטרנט. הסרטון מתעד סצנה מצחיקה במשרד. אתם שמים לב שעל השולחן באותו משרד מונח ספל, ועליו סמל של רשת בתי קפה ישראלית. כשאתם מזיזים את העכבר לכיוון הספל, הסמן מתחלף לכף יד, כך שניתן להקליק עליו. אתם מקליקים, ומגלים פירוט של בתי הקפה הקרובים לבית שלכם. פתאום אחד המשתתפים בסצנה מרים את קולו וצועק, הספל נופל מהשולחן והקפה נשפך. אתם מקליקים על השלולית ומקבלים קופון לרכישת חומרי ניקוי בסופרמרקט השכונתי שלכם. אתם מתלהבים מהווידיאו, שהוא גם משחק, ושולחים את הקישור לחבר שגר בניו יורק. החבר הניו יורקי פותח את הקישור, ומתחיל לצפות בסצנה. גם הוא שם לב שעל השולחן מונח ספל, אלא שעכשיו מופיע על-גבי הספל לוגו של רשת קפה אמריקאית. כשהוא מקליק, מופיעה רשימת סניפים ניו יורקית, וגם הקופון מהשלולית מעניק הנחה למוצר מקומי. כל זה - אובייקטים אינטראקטיביים שמושתלים בסרטוני וידיאו, המגיבים לנעשה על המסך ושמותאמים באופן אישי לכל גולש - הוא חלק מהמהפכה שמציע הסטארט-אפ אינוביד (Innovid).

על פניו, מה ההתרגשות. עוד סטארט-אפ מני רבים, שמפנטז על פיצוח האתגר המרכזי שמעסיק את עולם המדיה והפרסום בימינו: איך לעזאזל עושים כסף מהאינטרנט? אבל יש הבדל. בינואר השנה נבחר טל חלוזין, הישראלי הצעיר שעומד מאחורי אינוביד (יחד עם שותפו צביקה נטר), כ"יזם הצעיר המבטיח ביותר באירופה" מטעם המגזין הנחשב "ביזנסוויק", כשהוא גובר על מאות מועמדים אחרים. אז מותר להתלהב.

"מה ששונה במה שאנחנו מציעים בהשוואה למה שקיים בשוק, זה שכל הדברים שאנחנו עושים הם סביב הengagement- - הפעלה של המשתמש", אומר חלוזין בראיון בלעדי ל-G. "זה לא סתם פרסום סמוי עם מכשיר טלפון סלולרי של מותג מסוים שיופיע בתוך הסרט. מדברים היום על טרנד במדיה של מעבר מ-Lean backward experience ל-Lean forward experience. זה אומר שמחוויה פסיבית, שבה אתה רק לוחץ פליי, מחכה שהווידיאו ייגמר ועובר לווידיאו הבא, יש מעבר לחוויה דו-כיוונית, שבה אתה נשען קדימה ומייצר אינטראקציה עם הווידיאו".

בהרבה מהפרסומים סביב אינוביד מתייחסים אליה כ"חברה שגילתה איך לעשות כסף מיוטיוב". אבל חלוזין, שמשמש כסמנכ"ל הטכנולוגיה של החברה, מבקש לדייק: "כשאנשים אומרים יוטיוב הם מתכוונים למין אתר שבו אנשים פרטיים מצלמים את הילד שלהם זוחל על השטיח, מעלים את זה לאינטרנט, ובמקרה הסרטון מקבל הרבה צפיות כי הילד זחל והתגלגל וזה נורא מצחיק. אנחנו לא מתעסקים בזה בכלל. אנחנו מתמקדים בווידיאו ברמת הפקה מקצועית או חצי-מקצועית, כי זה גם הכיוון שהצפיות בווידיאו באינטרנט הולכות אליו.

"בעולם שבו מצלמת היי-דפנישן עולה 250 דולר ממש קל לייצר תוכן כזה, ואני רואה את זה כאן בניו יורק אפילו עם חברים שלי. אנשים מצלמים בחדרים קטנים עם ציוד שלא עולה על 1,000 דולר, מייצרים סדרות, והתוכן ממש יפה. במקביל, הוסר המחסום הקריאטיבי שהיה בעבר. לפני עשר שנים, אם היה לך רעיון כמו 'סיינפלד' היית צריך את רשת אן.בי.סי, אבל היום אתה לא צריך את זה. אתה יכול להעלות את הסדרה לאינטרנט, ושם האנשים ימצאו אותך.

"התוכן החצי מקצועי הזה מקבל יותר ויותר צפיות באינטרנט, וזה גם מעניין מפרסמים, כי אפשר להעריך כמה אנשים יראו את זה, ומה תהיה הדמוגרפיה של הצופים - מה שאי-אפשר לעשות עם תוכן שנוצר על-ידי גולשים".

"אתה מסתובב ומביא בשורה"

אם לנו, כגולשים מן השורה, נדמה שחלון הווידיאו בדפדפן האינטרנט הוא שיא האינטראקטיביות, אז מנקודת המבט החדשנית של חלוזין, החלון הזה הוא השטח הכי סטטי על המסך. "פעם, בכל יום שהיית נכנס לאינטרנט, העמודים נראו אותו הדבר, וכל בן אדם שהיה נכנס היה מקבל את אותו עמוד בדיוק", הוא אומר. "מובן שחל מהפך מאוד גדול, והתוכן באינטרנט כיום הוא מאוד דינמי ומאוד מוכוון. כשאתה מסתכל על סי.אן.אן כיום, בכל כמה דקות תראה משהו שונה, ובאתרים כמו פייסבוק כל גולש רואה משהו שונה, למרות שכולם גולשים אל אותה הכתובת.

"וידיאו, לעומת זאת, הוא די סטטי. אם תשלח סרטון לחבר שלך, הוא יראה את אותו סרטון. אם תסתכל על הווידיאו בעוד חצי שנה - תראה את אותו הדבר בדיוק. כל הדף מאוד דינמי, אבל בתוך הדף יש חלון, שהוא מאוד סטטי. החזון של אינוביד אומר שאנחנו נביא את מהפכת התקשורת הדו-כיוונית לווידיאו. בנוסף, אנחנו מספקים גם יכולת מתקדמת לנתח ולמדוד בדיוק את מידת החשיפה לפרסומות שמושתלות בסרטונים".

אתם היחידים שיודעים לשתול פרסום בתוך וידיאו?

"לא, ואנחנו אפילו לא מתיימרים לשתול את האייטמים בצורה הכי יפה. האדג' של אינוביד הוא לא בזה - יש טכנולוגיות אחרות שיודעות לשתול פרסומות. היתרון שאנחנו מביאים הוא ביכולת של הפרסומת להיות אינטראקטיבית ולעודד את הצופה להסתכל על המותג. אין שום כוונה שהפרסומת תהיה סמויה; להפך. משלמים לאינוביד רק לפי כמה שהמותג נחשף, וכמה המשתמש התעסק איתו. עוד ערך מוסף הוא בזה שאנחנו מנתחים המון דברים על הווידיאו ועל המשתמש".

איך זה עובד, בעצם?

"ספק התוכן שאצלו יושב הווידיאו - למשל יוטיוב או הולו (hulu) או אן.בי.סי - מגדיר את האזור בסרט שאותו הוא רוצה למכור לפרסום. אנחנו מנתחים את הסרט ושומרים המון פריטי מידע מיוחדים לגביו. ואז, בזמן הצפייה, ספק התוכן שולח לצופה את הסרט, ואנחנו שולחים בעצם סרט שונה, שמוקרן על הסרט הזה. זו שכבה נוספת שאחראית להביא את המידע שאנחנו ניתחנו, ולפנות לשרת הפרסום שלנו ולהביא את הפרסומת הנכונה למקום הנכון, ולהזיז אותה לאן שצריך לפי מה שקורה בסרט, ובמקביל לאסוף מידע על האינטראקציה של המשתמש עם הסרט. מובן שמבחינת העין זה משהו הרמוני שמשתלב יפה בסרט".

איזה מידע אתם אוספים על המשתמש?

"פיתחנו מערכת ניתוח שמודדת כל דבר שקורה על המסך. זה חשוב במיוחד בכלכלה הנוכחית, כשתקציבי פרסום נחתכים וכשמפרסמים אומרים, 'אני מוכן לשלם לך רק אם תראה לי את ההשפעה'. בשלט חוצות, למשל, אין לך שום יכולת לנתח את החשיפה של המותג. בפרסום בטלוויזיה אתה יודע בערך להגיד את הרייטינג ואת קהל היעד. בפרסום באינטרנט אפשר כבר היום לדעת הרבה יותר, ואנחנו מציעים יכולת למדוד אפילו עוד רמה אחת מעל. אתה משלם ממש רק על מה שבאמת המשתמש עשה. אנחנו יודעים להגיד שמישהו לא סתם צפה בסרט, אלא גם הזיז את העכבר לאזור של הפרסומת, וזה אומר שהוא לא סתם ראה, אלא שהוא ממש יודע שזה המותג שלך".

כשחלוזין מדבר על יכולות המדידה, ועל משתמשים שמזיזים את העכבר, הוא מדבר מניסיון. בשנה האחרונה הוציאה אינוביד לפועל שני קמפיינים מוצלחים לחברות מדיה מובילות (ראו מסגרת), ועסקות נוספות נמצאות בקנה ("אנחנו הולכים להשיק בשבועות הקרובים שותפות גדולה עם פלטפורמת וידיאו גדולה שאנחנו נהיה מוטמעים בתוכה"). הפעילות חייבה היערכות גיאוגרפית מחודשת מצד אינוביד, ולכן חלוזין ושותפו צביקה נטר החלו לחלק את זמנם בין ניו יורק לישראל. "אני התעסקתי בפיתוח הליבה ובניהול המשך הפיתוח", הוא מספר ממשרדו הממוקם בקומה העשירית בבניין בלב הסוהו, "אלא שהגענו למצב שהמוצר שלנו יותר מתקדם מאיפה שהשוק נמצא, והאתגר המרכזי שלנו עכשיו הוא למכור אותו. אז החלטנו להסב את המאמץ שלנו לכיוון הזה".

אבל אתה איש פיתוח, לא איש מכירות.

"נכון, אבל תהליך המכירה של מוצר כזה מצריך הרבה פעמים כל מיני שיחות טכנולוגיות. צריך לחשוב איך זה מתאים למייספייס, למשל, או להסביר למה הטכנולוגיה הזו שונה מטכנולוגיה של מתחרה. אני לא בדיוק איש מכירות, בחברות גדולות מכנים את מה שאני עושה אוונגליזם - אתה מסתובב ומביא בשורה לכל מיני מקומות".

רק שאימא לא תיעלב

למרות התעקשותו של חלוזין, 28, שהוא "סתם בחור רגיל", ההיסטוריה האישית שלו מלמדת אחרת. בזמן שרוב האנשים היו מתקשים למצוא תשובה טובה לשאלה "מה המצאת בחייך?" במקרה של חלוזין נדמה שמלאי התשובות לשאלה הזו הוא כמעט אין-סופי. ההורים שלו היו הראשונים שהבחינו בכך והבינו את זה. בבית החדש שבנו ברמת השרון, כשהיה בכיתה ח', הם השאירו קומה שלמה ענקית "שלא היה בה כלום חוץ מסדנה לבנות דברים בשבילי - טיסנים, רהיטים, גם ציירתי קצת. עד אז הייתי עושה את זה במרפסת, והיו באים אורחים ולא מבינים למה יש סימנים של כל מיני דברים שרופים על הרצפה, וכל מיני דבקים ודברים כאלה".

"בוא אני אספר לך על משהו שפעם בניתי כשהייתי קטן", הוא ממשיך, "והאמת היא שאפילו ההורים שלי לא יודעים מזה. אני טענתי שהעוזרת מזיזה לי דברים בחדר. היא טענה שהיא לא נכנסת מכיוון שביקשתי ממנה לא להיכנס, ובכל פעם התווכחתי איתה. אז החלטתי לבנות מערכת שתעקוב אחרי כל מי שנכנס לחדר שלי. פירקתי כל מיני חיישנים מהאזעקה של הבית שלנו, והתקנתי אותם על הדלת ובחדר. בכל פעם שמישהו פתח את הדלת המערכת עקבה אחריו, הפעילה מצלמות בכל מיני מקומות בחדר, ושמרה לקובץ מיוחד שפיתחתי את השעה שבה הוא נכנס ואת התמונות שתיעדו את הכניסה".

אז העוזרת שיקרה?

"אלה היו מצלמות אינטרנט באיכות ממש גרועה, כך שאף פעם לא הצלחתי לראות כלום. לא גיליתי מי נכנס - אבל זה היה מאוד מגניב".

אביו יעקב עוסק בנדל"ן (חברת נוקב), אמו נורית מרכזת את כל לימודי הסטטיסטיקה באוניברסיטה הפתוחה ומלמדת באוניברסיטת תל אביב ובמכללת תל אביב. כשלא בנה דברים בבית, הוא הטיס טיסנים. מגיל 9 עד גיל 18 היה חבר ב"קלוב התעופה לישראל", בהתחלה כחניך, ובהמשך כמדריך בסניף ברמת השרון.

ההמשך הטבעי היה שירות בצה"ל כמפעיל מזל"טים, אבל חלוזין נתקל בבעיה. "אני לא רואה טוב, אבל אני מסרב ללכת עם משקפיים. נורא רציתי להגיע להטיס מזל"טים, אז הלכתי למבדקים שלהם. אני זוכר שזה היה יום חשוך כזה, ובעודי מטיס פשוט איבדתי את הטיסן באוויר ולא הצלחתי למצוא אותו. הבוחנים בעטו אותי משם. ניסיתי פעם נוספת ביחידת מזל"טים אחרת, אבל גם משם העיפו אותי".

וכך הגעת לממר"ם?

"כן. האמת שלא למדתי אף פעם מחשבים, לא למדתי אף פעם כלום בשום מקום. לא הסתדרתי עם שום מסגרת שמלמדת. אבל איך שהוא, אני לא יודע למה, הגעתי דווקא לממר"ם. שמעתי על המבחנים שלהם מחבר, וביקשתי להיבחן".

רגע, תחזור אחורה, מה זאת אומרת "אף פעם לא למדתי כלום בשום מקום"?

"אני דואג שאימא שלי תקרא את זה אחר כך ותיעלב, כי כל החברות שלה יקראו את זה", הוא צוחק. "כ-15 אלף סטודנטים בסמסטר שומעים את השם שלה, והיא כל פעם מפחדת שמישהו ישמע או ישאל על הרקע האקדמי הכושל שלי ויעשה את החיבור".

למה כושל?

"הייתי רשום יותר משש שנים בתוכנית ללימודים אקדמיים במסגרת הצבא, אפילו קיבלתי בשביל זה יום חופשה בשבוע, אבל בסוף השלמתי רק משהו כמו 20%-30% מהתואר. ניסיתי נורא - אבל זה לא הצליח".

בתיכון לא היית תלמיד טוב?

"לא כל-כך. נראה לי שהייתי מממוצע. במתמטיקה ובפיזיקה הייתי טוב, אבל נראה לי שנכשלתי בבגרות בתנ"ך או משהו כזה".

אז לא היית חנון מחשבים?

"למדתי בבית מספרים ותיכנתתי 'בייסיק' ו'לוגו' וכל מיני דברים כאלה. התעסקתי עם בי-בי-אסים (מערכות שיתוף קבצים שקדמו לאינטרנט, א' ל') ודברים של חנונים בבית, אבל לא למדתי מחשבים בבית הספר. אני כל הזמן מנסה לחשוב למה, ונראה לי שהרתיעה אותי המסגרת, ללמוד משהו באופן מסודר, כי יש מבחן בסוף ואז יגלו שאני לא באמת יודע משהו".

ואז שלחתי מייל ליוסי ורדי

עם או בלי רקע אקדמי, חלוזין כבר הצליח לכבוש את אחת מפסגות ההשכלה הגבוהה בישראל: הטכניון. מדי שנה מקיים המוסד את תחרות "טכנו בריין", שבה צריכים המתחרים להתמודד עם אתגר הנדסי תעופתי. ב-2006 נרשמו חלוזין וחברו ירון כץ לתחרות. "בעיקרון היא סגורה רק לסטודנטים בטכניון", הוא מספר, "ואיך שהוא התפלחנו כאנשים חיצוניים. זו הייתה תחרות לכבוד יום העצמאות, והמשימה הייתה להטיס משהו שיצליח לטפס על חבל דק לגובה של כשלושים קומות, להתייצב למעלה, ואז לפתוח דגל ישראל שיישאר שם פתוח למשך דקה".

אל התחרות הגיע חלוזין עם ידע לא רק מעולם הטיסנים, אלא גם עם ניסיון של שמונה שנים כקצין ביחידת המחשבים של חיל האוויר, לאחר שבסיום הקורס של ממר"ם שובץ, לבקשתו, ביחידה שעסקה בפיתוח מערכות מחשב לפעילות המבצעית של החיל.

למה לא נשארת בצבא?

"כי זה היה מספיק. לצביקה, מנכ"ל החברה שלנו, יש משפט שגם אני מאמין בו: אני מסתכל על החיים שלי כמין גרף של כמה אני לומד ביחס לציר הזמן. בצבא גיליתי במשך הזמן שהגרף קצת מתייצב - לא בגלל שאני פחות לומד, אלא בגלל שפחות נחשפתי לדברים חדשים והרגשתי שהגיע הזמן לדבר הבא. גם הפריעו לי הרבה דברים בצבא. למשל זה שאין תחרות. תחרות זה דבר מצוין כי אתה דוחף את עצמך כל הזמן להוציא את המקסימום, והיעדר תחרות מעודד בינוניות - אפשר לעשות פחות, ושום דבר לא קורה".

עוד דבר שדחף את טל לפשוט את המדים היה ההצלחה בתחרות בטכניון, והמפגש עם אחד מהשופטים, גורו ההיי-טק יוסי ורדי. "הוא שאל אותי מה אני עושה בחיים, ואמרתי לו שאני עדיין חייל, אבל שאני בונה כל מיני דברים בבית. אז הוא ביקש שאשלח לו אי-מייל עם הדבר הכי מופרע שאני חושב שאני יכול לבנות".

במייל ששלח חלוזין לוורדי הוא תיאר את משחק הפקמן שחלם לבנות יחד עם חבר מהצבא, ניב עפרון. "הרעיון היה לעשות מין מיצג, שבו המשחק מוקרן על הרצפה והכול וירטואלי - הלוח, הנקודות, הרוחות, הכול - חוץ מהפקמן עצמו, שהוא רובוט בצורת כדור צהוב שהולך על ההקרנה. היופי הוא שהרובוט מתקשר בין הווירטואלי לפיזי באופן מלא. הוא הולך, וכשהוא אוכל נקודות, אז הן נעלמות מההקרנה, ואם אוכלת אותו רוח, אז הוא חוזר אחורה למקום שלו כמו פקמן".

ולמה זה טוב?

"מה שרצינו לעשות זה לקחת משחק שהוא כאילו וינטג' עתיק כזה, סמל לפשטות של משחקי מחשב, ולפתח אותו שוב, תוך שימוש בכמה שיותר טכנולוגיות שקיימות כיום. לא בגלל שזה תורם למשהו, אלא סתם כי אפשר. אפשר לעשות את המיצג הזה בצורה יותר פשוטה, עם מצלמה שתהיה למעלה ושתדווח איפה הרובוט נמצא, אבל אנחנו סיבכנו את זה בכוונה. מתחת להקרנה הייתה מטריצה של 300 חיישני RFID, כמו החיישנים בכרטיס כניסה לחדר כושר, שבעזרתם הרובוט ידע איפה הוא. את המידע הזה העברנו למחשב בטכנולוגיית בלו-טות', וכל השליטה במשחק הייתה באמצעות המקשים של טלפון סלולרי, שאליו מורידים תוכנה מיוחדת".

מה יוסי ורדי אמר על המייל?

"תבוא לגיק-קון ותציג את זה".

זה מה שחלוזין עשה. "'גיק-קון' זה כנס שהקימו שלושה חברים טובים - יובל טל, אילן גרייצר ועדן שוחט - שמיועד לאנשים מוזרים שכל השנה יש להם רעיונות לבנות דברים פסיכיים, אבל אין להם זמן כי הם שומרים על הילדים שלהם בערב", הוא מתאר. "פעם בשנה הם מתכנסים לסוף שבוע במכון וינגייט, ובמשך 36 שעות הם עובדים ולא הולכים לישון בכלל. בגיק-קון בספטמבר 2006 הצגתי לראשונה את הפקמן. שם הכרתי את צביקה, ושם גם הכרתי לראשונה את כל הקהילה".

כשחלוזין מדבר על "הקהילה", הוא מתכוון לחבורת יזמי היי-טק ישראלים, שבשעות הפנאי אוהבים להיפגש כדי לפתח המצאות ולבנות מכשירים מוזרים ורובוטים להנאתם. ב-2006, "התמסדה" הקהילה הזו כאשר חלוזין ועוד שלושה חברים - צביקה נטר, יובל טל וגיל הירש - הקימו את ה"גאראז' גיקס". הם שכרו נגרייה ריקה בחולון והפכו אותה למעבדת ניסויים ענקית, שם פיתחו בין היתר רובוט שמסוגל לשחק במשחק הקונסולות הפופולרי "גיטר הירו".

הקשר בין חלוזין לוורדי לא הסתיים בתכתובת האי-מייל ההיא. ורדי הזמין אותו גם לכנס "כינרנט" שבו הוא מפגיש מדי שנה יזמים ואנשים יצירתיים משלל תחומים, ושלח אותו להשתתף ולהציג את הפקמן בכנסים שונים. "לי אישית יש הרבה סיפוק שהיה לי איזשהו חלק בלעזור לחברים בקהילה הזאת למצוא זה את זה ולהביא לידי ביטוי את היכולות שלהם", אומר ורדי ל-G. "גם בארץ יש קבוצה של אנשים מאוד מוכשרים, שמגדירים את עצמם כגיקים, אבל אני רואה אותם בתור אנשים יוצרים. טל הוא דוגמה טובה לזן הזה, שמתפתח והולך".

משם חלה עוד תפנית בעלילה. "יום אחד קיבלתי אימייל ממישהי שהכתובת שלה הייתה tara@wired.com. היא כתבה לי שהיא שמעה על הפקמן - ממש לא ברור לי איך - ושאלה אם אני רוצה לבוא להציג את זה בכנס שהם עושים", מספר חלוזין. "זה היה רגע לא נורמלי. קראתי את ההודעה שלה איזה 700 פעמים. חברה שלי לא הבינה מה קרה, וניסיתי להסביר לה ש-Wired זה כמו התנ"ך או הקוסמופוליטן של החנונים". תשעה חודשים לאחר מכן, בספטמבר 2007, התייצב חלוזין בלוס אנג'לס כדי להציג את הפקמן בכנס Next Fest השנתי של המגזין היוקרתי.

קמפיין הצביעו חלוזין!

השנה יגשים חלוזין עוד חלום, וישתתף יחד עם שלושה שותפים בתערוכה הגדולה באירופה לאמנות אינטראקטיבית: "ארס אלקטרוניקה", שתתקיים בעיר האוסטרית לינץ, שאותה בחר האיחוד האירופי לבירת האמנות של 2009. "כל המיצגים בתערוכה השנה צריכים לעסוק בחיבור בין ערים שונות בעולם ללינץ, והם סימנו גם את ירושלים כעיר שהם מתעניינים בה. לשני חברים שלי, אלון שטיאט ואחותו לילך, היה רעיון; פיתחנו אותו יחד, כשבדרך הצטרף מיכאל שנער לצוות, ונבחרנו מתוך כמה אלפי מועמדים להיות בין עשרים המציגים.

"אנחנו בונים משהו שנקרא taxi-link, שייראה כך: בתערוכה באוסטריה יהיה מרכב פיזי שבו יהיה הספסל האחורי של מונית. אתה נכנס למונית, וחווה נסיעה במונית, שמוקרנת מסביבך. הקטע המגניב הוא שתהיה באמת מונית אמיתית שתיסע ברחבי ירושלים, עם נהג, והיא תהיה מכוסה במצלמות ותשדר לאוסטריה את הנסיעה. חצי מונית נמצאת בלינץ וחצי בירושלים, לנוסע תהיה מפת GPS שתראה לו את המיקום האמיתי של המונית בירושלים, הוא ישמע רדיו אותנטי מישראל, והוא אפילו יראה את העיניים של הנהג כמו שרואים במונית אמיתית, כי הן יצולמו בזמן אמת וישודרו אליו. הנהג יהיה שחקן, והוא גם ייזום שיחה עם הנוסע, כשבכל יום בתערוכה לנהג תהיה דמות אחרת - יום אחד יהודי, יום אחד מזרח ירושלמי, כך שבכל יום אפשר יהיה לחוות ירושלים אחרת".

מבחינת חלוזין, המונית האוסטרו-ישראלית היא נקודת אור בכל הנוגע לתחביב שהוזנח בתקופה האחרונה. הימים העמוסים כאיש המכירות המרכזי של אינוביד לא משאירים זמן רב לבניית רובוטים בגראז': "זו נקודה כואבת, אך היא תבוא לידי טיפול. לצערי, בחודשים האחרונים פחות התעסקתי בזה, אבל יש כאן קהילת אנדגראונד לא קטנה בניו יורק, שאני מתכוון להתחבר אליה. ברור שאני רוצה לחזור לזה - זו הנשמה האמיתית".

לאוסטריה יגיע חלוזין כשבאמתחתו התואר מ"ביזנסוויק", לאחר שזכה בתחרות שהתבססה על הצבעת גולשים. ההשתלשלות שהובילה לזכייה החלה, איך לא, בעזרת ורדי. באמצע 2008 הזמין ורדי את חלוזין להנחות סדנה לבניית עפיפונים, בכנס שאירח תאגיד פרסום עולמי באתונה. הוא פגש שם את כתבת המגזין שסיקרה את תחום ההיי-טק באירופה, והיא התלהבה מאינוביד וממנו. "מה שלדעתי עזר", הוא משחזר, "זה שהתחרות רצה כבר שלוש שנים, ותמיד בחרו שם אנשים רציניים, אבל אף פעם לא היה פיינליסט ישראלי. בכל מקרה, מרגע שהחלה התחרות באינטרנט, זה הופץ בסצנת הסטארט-אפים והאנשים המופרעים בישראל. במשך חודש אפשר היה להצביע באתר שלהם, כשהם שמו די הרבה הגנות כדי למנוע זיופים וכפלי הצבעות. כשקיבלתי את המייל על הזכייה, אמרו לי שניצחתי בהפרש גדול, ולא רק בזכות מצביעים מישראל. הרי התחרו שם גם אנשים ממדינות עם תעשיות היי-טק יותר גדולות. עד עכשיו אני פוגש אנשים שמספרים לי שהם הצביעו לי, לא רק ישראלים. אני יודע שג'ף פולבר (יזם אמריקאי שהשקיע באינוביד, ראו מסגרת) מאוד קידם את זה בבלוג שלו, והרבה אנשים עוקבים אחריו".

אז היה ממש קמפיין בשבילך?

"כן, אני הרגשתי קצת לא נעים לשלוח לאנשים ולבקש מהם להצביע בשבילי. מי שעשה את כל העבודה זה חברתי מיכל, אימא שלי, וכל מיני אנשים באינוביד. הייתה התגייסות מטורפת".

מה זה נתן לך?

"קשה לי לשים את האצבע על משהו ספציפי. ברור שזה כבוד, והוספתי את זה למצגות שלנו, וברור שזה משהו מאוד נחמד. באופן אישי, מה שריגש אותי בזכייה זה שאני יודע שהרבה מאוד אנשים הקדישו לא מעט זמן כדי להפיץ את זה. כך שהשמחה שלי היא פחות על זה שניצחתי, ויותר על זה שאני יודע שאנשים תומכים ומעריכים".

ומה הלאה? הגרף של למידה מול ציר הזמן עדיין ביחס הנכון?

"הגרף ביחס מטורף. מה שאני עושה עכשיו זה כבר לא מונופול, וזה משחקים של גדולים שאני לא מבין בהם כלום, וזה תעשיות שקטונתי מאוד מלשלוט במה שנעשה בהן. רק כשאתה בפנים אתה מבין שפרסום זה מה שמריץ את האינטרנט, ומה שמניע את הבידור ואת כל המדיה. זו תעשייה עם המון כסף, שמתחתיה יש הרבה ברזלים, ואנשים שרצים ושמנסים למכור כל Eye-ball, שזה הכינוי לאדם שצופה בפרסומת, בצורה הטובה ביותר. וזה עולם מדהים, שיש לי עוד המון-המון מה ללמוד ולהבין לגביו".

אז השעמום לא יגיע בקרוב?

"אין שום סיכוי".**

טל חלוזין

* גיל: 28

* תפקיד: ממייסדי אינוביד וסמנכ"ל טכנולוגיה של החברה

* אישי: מחלק את זמנו בין תל אביב, שבה הוא גר עם חברתו מיכל, לניו יורק

* מסלול: לאחר קורס בממר"ם שובץ ביחידת המחשבים של חיל האוויר, שם שירת כקצין שמונה שנים. נמנה עם מקימי הגראג' גיקס בחולון, וב-2007 הקים עם צביקה נטר את אינוביד, המספקת פלטפורמה לשתילת פרסומות בתכני וידיאו באינטרנט

* בין המצאותיו: רובוט פקמן, רובוט שמשחק ב"גיטר הירו", מונית שנוסעת בו-בזמן באוסטריה ובירושלים

* מוטו: "בניית רובוטים - הנשמה האמיתית"

צרו איתנו קשר *5988