"אני רוצה להיות מיסיונר של שירה"

הוא מעולם לא עורר שערורייה ספרותית, לא בעט בממסד ולא ניפץ משקפיים של מבקר תרבות. שיריו הם אמנם פוליטיים-חברתיים, אך הוא לא הפך מטרה לשנאה, אלא נחשב ל"נחמד". ואף שהוא "נחמד", הוא משורר נחשב, מעוטר (פרס ראש הממשלה, פרס יהודה עמיחי, ופרסים בינלאומיים), ומהולל על-ידי משוררים מעמיחי ועד שימבורסקה.

רוני סומק, יליד בגדד, שעלה לארץ בגיל שנתיים, היה מדריך חבורות רחוב, למד רישום ב"אבני", וספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. כיום הוא מלמד ספרות בתיכון ומעביר סדנאות כתיבה. "אלג'יר", ספר השירים העשירי והאחרון שלו (בינתיים), יצא לפני חודשיים.

מכדרר את המילים

ליד הר הגעש וזוב אני מקנא / במשורר הראשון שכתב באותה שורה לבה ואהבה

אהבה. זה אולי הפתרון לאניגמה שנושא איתו סומק. בכל השירים שלו, גם הפוליטיים והחברתיים, הוא כותב "באותה שורה לבה ואהבה". כבר השיר הראשון שכתב בגיל 16, בא מאהבה, והיה בעצם פתק ששלח "למישהי שלמדה איתי בכיתה. ושנייה לפני ששלחתי, ראיתי שהוא כתוב בצורת שיר". אבל הפתק, כלומר השיר - לא שרד.

"באותה תקופה הייתי בקבוצת הנוער של מכבי תל-אביב בכדורסל, ונראה לי שלכתוב שירים ולשחק כדורסל זה שני אנשים שגרים בגוף אחד. אחר כך התברר שמה שבאמת כדררתי הן מילים ולא כדורים. מצד שני הגעתי לשירה מתוך אהבה ולא מתוך פצע או משבר, ויכול להיות שאם הייתי אז נכנס לחנות דימויים, הדימוי שהייתי בוחר היה חולצה מספר 7 של מכבי תל-אביב, ולא עט פארקר 51 שאיתו כותבים שירים".

על עטיפת "אלג'יר" מופיע רישום מעשה ידיו, וגם הספר עצמו מלווה בציוריו. סומק מצייר. לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהמחנך שלו בתיכון היה רפי לביא. לאחר הצבא החליט ללמוד ציור. "הרגשתי שאני חייב למצוא את חדר הלידה הפלסטי של הדברים", הוא מסביר, "לא לראות אותם רק בקרבת חלון הראווה, אלא להיכנס לחנות כדי להכיר היטב.

סומק הציג עבודות בתערוכות קבוצתיות במוזיאון האמנים בלודג' (1993), בגלריית "המומחה" מטעם מוזיאון ישראל בירושלים (1998), במוזיאון חיפה (1999), בביאנלה לאמנות בוונציה (2005, 2001), שבה הוא אמור להציג שוב השנה, וגם תערוכת יחיד בשם "ריה"ל מדריד" במוזיאון רמת-גן (2007), שם צייר על דפי שירים של יהודה הלוי. "אני אוהב בעיקר לתלוש דפים מספרים של משוררים שאני אוהב לצייר עליהם, וככה בעצם להתכתב איתם. אני מניח את טביעת האצבעות שלי על השיר שאני אוהב. בחלקם זה נעשה בעדינות ובחלקם בצורה הרבה יותר אגרסיבית. עשיתי את זה לביאליק, לרבי יהודה הלוי, ואני עושה את זה כל הזמן".

*ובאמת השירים שלך מתכתבים עם כל דבר.

"אין לי עניין להוציא את הפסנתר שלי מתוך אולם הפסנתרים הקיבוצי שהוא המגרש שנקרא תרבות. אני רוצה להמציא דברים עם טביעת האצבעות שלי, אבל לטביעת האצבעות הזו יש את ה-DNA של מוזיקאים וציירים וקולנוענים, של משוררים וסופרים, ושל שחקני כדורסל וקופצים לגובה, שהיו כאן לפניי. כדי למצוא את הצבע שלי אני צריך לקחת דגימות מדברים אחרים".

עבודה של בועז טל על-פי שיר של סומק

מטיף במוזיאון מטפיזי

"רק לק זהב מרוח על בוהן אישה הוא / הוכחה שפעם הייתה פה / אימפריה"

*זה לא בעייתי להתכתב עם יצירות בתקופה שהקלאסיקות נעלמות מתודעת הציבור?

"באמת יש בעיה. אנשים מסתכלים על עצים רק מהצמרות. ואני רוצה להגיד; 'רגע, תעצרו, תסתכלו על הגזע, תחרטו עליו'. בסדנאות, כשאני עובד עם צעירים, לפעמים מגיעים אנשים ומשחקים את המשחק שהאל"ף-בי"ת נברא במגירת השולחן שלהם, והשולחן בן חמש, והן בנות 17... אני, כמי שמלמד שירה, רוצה להיות סוג של מטיף במוזיאון המטפיזי שאני פותח לכבודם. ואני אוהב את הרגע, הקטן הזה, כשהם פתאום מבינים שבחלל יש עוד פרחים חוץ מהפרח שנקרא אני.

"לדליה רביקוביץ' יש שורה מדהימה: 'טיפש מי שחושב שנרקיס אהב רק את עצמו. הוא אהב גם את הנחל'. ויש אנשים, שחוץ מעצמם ומהנחל לא יודעים שיש גם הרים וגבעות ועצים וציפורים וגלים וקליפת תפוז שבאים אליה נמלים".

סומק מעביר סדנאות שירה גם בפריפריה, כאידיאולוגיה. "אני רוצה להיות מיסיונר של שירה", הוא אומר, "לעשות את הסדנה שלי בדימונה. להופיע במקומות שלא נמצאים במפת השירה ולהוכיח שבמקומות האלה הנוכחות של השירה הרבה יותר מסיבית ממה שאנשים יודעים".

הוא עצמו למד בסדנה לכתיבה יוצרת בירושלים ("כשהייתי חייל") אצל אמיר גלבוע, יהודה עמיחי, ט. כרמי, דן פגיס - "נבחרת החלומות" כמו שהוא קורא להם.

*מה לקחת מכל אחד מהם?

"בשיעור הראשון שלו בסדנה, אמר עמיחי: 'שמי יהודה עמיחי, אני לא יודע ללמד לכתוב, אני יודע ללמד למחוק'. שזה עיקר המהות. מאמיר גלבוע למדתי איך לקחת אבן ולראות בתוכה את הפסל ולוותר. לא לחצוב עד הסוף. להשאיר אותה קצת מחוספסת.

"היה לי פעם ויכוח עם עמיחי, שטען שכל שיר שנכתב בעברית הוא שיר פוליטי. הבנתי את זה כשהייתי באוניברסיטת אוסטין בטקסס ופגשתי סטודנט שכתב עבודת דוקטורט על מוטיב השקיעה בשירה. התברר שאצל רוב המשוררים הצרפתים השקיעה אדומה כמו יין, אצל האנגלים היא אדומה כמו שושן, אצלנו היא אדומה כדם. כתבתי אחר כך שיר שקראתי לו 'הקטלוג האדום של המילה שקיעה' - עניין אותי למה כשאנחנו נוגעים בדבר נאיבי, רומנטי, פסטורלי כמו שקיעה, אנחנו מגיעים לדם. ואז הבנתי שכנראה עמיחי צדק.

"אנחנו המדינה היחידה שבה אדם יכול לכתוב ספר ולהקדיש אותו ליחידה שלו, והוא לא מתכוון לבחורה היחידה. יש כאן משהו שלוקח את הדברים למקום של מדליקי משואות. מדברים בשם איזה אני קולקטיבי, בשם משהו שדופק בתופי טם-טם כדי להגיד לנו באיזה ווליום אנחנו חיים. והווליום הזה צבוע בצבעי חאקי".

"הראש שלי הוא כמו תנור"

"והיא הלכה / וישבה לידי באוטובוס. / המילים להטו כערמונים ע*ל מדורת שפתיה / שהובערו שוב ושוב בליפסטיק / עם מדבקת ההנחה"

האיש הגבוה והשחום בטי שירט ובג'ינס שחורים, מבלה הרבה בתחבורה ציבורית. אין לו רישיון נהיגה אז הוא נוסע באוטובוסים. לא בטוח ששכניו לנסיעה מזהים את המשורר, אבל הוא רואה אותם. שומע את חיתוך הדיבור, צד את המחוות, את הסיפורים הקטנים והגדולים.

*כמה זמן אתה עובד על שיר?

"זה משתנה. אני לא כותב טיוטות. אני חושב על שיר. חושב על משהו, ואני צייד. רואה פה משהו, שם משהו, וזה מתחיל להתבשל בראש. ואני יודע שהראש שלי הוא כמו תנור. אם אשאיר את העניין יותר מדי, הוא יישרף. אבל אני עוד לא כותב כי יש לי כזה כבוד למילה הכתובה, שאחר כך לא אוכל למחוק. עכשיו, אני מחכה לרגע שהוא רגע מכונן מבחינתי, שבו אעביר מהראש לנייר".

ביום ה' יושק הספר "אלג'יר" באירוע מיוחד שיתקיים בבית ביאליק בת"א, בהשתתפות חיים גורי, שמעון אדף, רפי וייכרט, ויוצרים נוספים. לפני כשבועיים נפתחה בגלריה דנון בת"א התערוכה "נשר של כתובת קעקע". במסגרת חגיגות 100 שנה לת"א, עשרה אמנים הוזמנו ליצור עבודה המגיבה לשיר בשם זה של סומק, מתוך ספרו "גן עדן לאורז" (1996).

*איך היה לפגוש את השירים שלך כציורים בתערוכה?

"שמחה גדולה. פתאום דברים שלך נותנים חיים לדברים אחרים. וזה הכי חשוב לי. לגלות שהרחיבו לי את הטריטוריה. הייתי שביל עפר, ופתאום משביל העפר הזה סוללים אוטוסטראדה. יש פה עכשיו עוד שפה שנוצרת מאותיות האל"ף-בי"ת שחשבת שאתה מכיר". *