שטים כל הדרך לביאנלה

הצוללת הרוסית שהגיחה לאוויר ממימי התעלה בוונציה עם אות הפתיחה של הביאנלה ה-53 לאמנות, כאילו באה להוכיח שעולם האמנות מרים ראש מעל המים ונושם לרווחה. הביאנלה של ונציה, "האולימפיאדה של עולם האמנות", שנפתחה השבוע, היא אולי לא הביאנלה העשירה ביותר שידע העולם, אבל "מיתון שמיתון", כמו שכתבו המבקרים ב-20 שפות שונות, בעולם האמנות החגיגה נמשכת.

את הצוללת הצבעונית הביא לוונציה האמן הרוסי אלכסנדר פומונרב, והיא צצה ביום ה' האחרון, במהלך האירועים הסגורים למוזמנים בלבד. סירות אחרות שהופיעו לפתע על התעלות הן ה"ג'דזי", סירות דייגים קטנות ששימשו מאות שנים את תושבי איי קומורו שבמיצר מוזמביק באוקיינוס ההודי, לדיג ולקשר מסחרי עם המדינות השכנות, עד שב-2006 נאסר השימוש בהן, בלחץ המודרניזציה. האמן האיטלקי פאולו טמבורלה הביא את הסירות הקטנות והרעועות לוונציה, והן משייטות בין הגונדולות ומוניות המים כשעל כל אחת מהן מעיק משקלו של ארגז מכולה.

במהלך סוף השבוע, עגנו בוונציה גם לא מעט יאכטות מנקרות עיניים, ובמסיבות הנוצצות נצפו פוליטיקאים ואוליגרכים מפזזים, ביניהם רומן אברמוביץ', והאוקראיני רומן פינצ'וק, שאחת הקרנות שלו מימנה את הביתן האוקראיני לתערוכה.

ביום א' נפתחו שערי הביאנלה לקהל הרחב, אחרי שהאספנים, הספונסרים, המבקרים, האמנים והאוצרים, סיימו לעבור מפתיחה לפתיחה ולנסות להחליט איזו היא התצוגה הטובה ביותר. בשבת, בטקס פרסי "אריה הזהב", זכתה יוקו אונו בפרס על מפעל חיים וכמותה גם האמן ג'ון בלדסרי.

את פרס "אריה הזהב" לביתן הטוב ביותר השנה קטפה ארצות-הברית עם האמן הוותיק ברוס נאומן, 68, שאת תערוכתו הקים מוזיאון פילדלפיה. נאומן, אמן רב-תחומי העוסק בווידיאו, בסאונד ובפיסול, הוכתר לאחרונה בכתבת פרופיל ב"ניו יורקר" כאמן החי המשפיע ביותר כיום.

את בריטניה מייצג אמן הווידיאו המרתק סטיב מקווין, שהציג לאחרונה בתערוכה במוזיאון הרצליה. מקווין "פלש" לג'רדיני, האתר המרכזי של הביאנלה, שבו ממוקמים ביתני המדינות "הוותיקות" המשתתפות באירוע הדו-שנתי, וצילם את סרטו הנושא אותו שם "ג'רדיני", באורך 30 דקות.

הצילומים מתקופת החורף מראים עצים עירומים, כלבים משוטטים לפני מבנים חתומים, עיתון מתנופף ברוח וצלילי פעמוני כנסיות ברקע. מראה של טבע עירוני קריר ונטוש העומד בניגוד חריף להמולת הג'רדיני בימי הביאנלה של תחילת הקיץ. זמני ההקרנות של הסרט נקבעו מראש והתמלאו בזריזות בימי הפתיחה.

רפי, תרגש אותם

בביתן הישראלי ניתן לראות את התגובות הראשונות לבחירה ברפי לביא כאמן הביאנלה - החלטה שעוררה מחלוקות וביקורת. אמרו על לביא שהוא אמן "פנים-ישראלי", שאמנותו לא תוכל לייצג את ישראל בנכר. אמרו עליו שאינו אמן "ייצוגי", ושהצגת אמן ותיק שאינו בין החיים תופסת את מקומם של האמנים העכשוויים, הצעירים והמבטיחים, שאותם אמורה הביאנלה לחשוף.

מנגד, אמרו המצדדים שרפי לביא הוא קלאסיקה ישראלית במיטבה, אם לא תמצית הישראליות; שהוא "תופעה ייחודית בשדה האמנות הישראלי", שהשפעתו וכוחו מהדהדים הרבה מעבר ליצירותיו העומדות בזכות עצמן. יש הרואים בלביא מעין "רותקו ישראלי".

כך או כך, ניתן לראות בעצם המחלוקת ברכה, ואפילו היא מקומית בלבד ולא תחצה את הים התיכון ותגלוש בתעלות אל הג'רדיני. "הביאנלה לא נועדה להרשים, אלא לעורר דיבור בעולם האמנות", כפי שאמר האוצר הראשי, דניאל ברנבוים, שהוזמן מפרנקפורט לאצור את האירוע והכתיר אותו, בשם עידן הגלובליזציה, בכותרת "עושים עולמות" ("Making worlds" /"fare mondi").

את תערוכתו של לביא אצרה דורית לויטה-הרטן, ישראלית החיה שנים רבות בברלין, וגם על כך יצאה תרעומת בקרב חלקים מסוימים בעולם האמנות הישראלי. מבקריה טענו שלויטה-הרטן מעמידה פנים ישראליות, אך ממרחק הזמן והגיאוגרפיה היא אינה מבינה את שדה האמנות המקומי. היו שאמרו כי נבחרה כדי לגייס את קשריה הבינלאומיים ולמשוך תשומת לב לביתן הישראלי. מצדדיה טענו שאין טובה ממנה למבט צלול ולפרשנות רעננה וטרייה של מכלול יצירתו של לביא.

"יש שאוהבים את עבודותיו של רפי ויש שלא אוהבים, אבל אין אנשי אמנות שחולקים על מקומו החשוב באמנות הישראלית", אמרה לויטה-הרטן בראיון ל"גלובס", בביקורה האחרון בארץ, לפני כחודשיים.

באותו ביקור, בעודה טרודה בשאלות של תקציב שלא הועבר בעתו ובשילוח העבודות לאיטליה, דיברה לויטה-הרטן על הצורך להעמיד תערוכה טובה, מול הכוחות הערביים העולים בעולם האמנות. היא התייחסה לעובדה שלראשונה מציגים בביאנלה אמנים מאיחוד האמירויות בביתן משלהם, וכן יש ביתן פלסטיני ותשומת לב חיובית ואוהדת ל"אמנות המזרח-התיכון", שישראל אינה נמנית עמה.

מדבריה ניתן היה להבין, כי לא מדובר בדיפלומטיה שקטה אלא במתקפה של ממש, שאסר העולם הערבי לדחוק את האמנות הישראלית אל מחוץ לעין הציבורית, בסיוע לא מוסתר של גורמים כמו האוצר הראשי בירנבאום עצמו.

תעמולה נוסח אבו-דאבי

"המיקום שלנו במרחב העולמי בעייתי", אמרה לויטה-הרטן. "האם אנחנו הבן האובד של תרבות המערב או האבות המייסדים של המזרח? כשהשייח'ים של אבו-דאבי שופכים מיליארדים על ייבוא תרבות, בניית מוזיאונים תחת המותגים של הלובר והגוגנהיים ובית אופרה של זהא חדיד, ומביאים אוצרים כמו בירנבאום לאירועי האמנות שלהם - זו השקעה תיירותית ותעמולתית. קוראים לזה תרבות אבל זה דיסנילנד. זהו קולוניאליזם קפיטליסטי בהתגלמותו, עם עבדות מודרנית ושלטון משפחתי עריץ. אבל לאנשי האמנות פחות אכפת".

היא מספרת איך ערך השייח' של דובאי, אל-מקטום, יריד אמנות והביא אליו את צמרת עסקני האמנות העולמית, שיכן אותם במלונות פאר ושפך עליהם מנעמים. כל זאת בעיתוי אסטרטגי, רגע לפני פתיחת ביתן האמירויות המשתתף לראשונה בביאנלה. גם הפלסטינים, האנדרדוג של העולם הערבי, זוכים לאהדה שאינה נמדדת בכלים "אמנותיים", לדבריה.

גם על דבריה אלה נמתחה ביקורת, שטענה בין היתר כי לויטה-הרטן מתגוננת מראש מפני כישלון של הביתן הישראלי. אך כעת, משהתערוכה כבר מוצגת, הגיע תורן של העבודות לדבר בזכות עצמן. באתרי חדשות אמנות אמנם לא ניכרה התייחסות בולטת לביתן הישראלי, אך גם ה"מאסה הערבית" לא זכתה להדים יוצאי דופן.

ה"ניו יורק טיימס" ציין בעניין את עבודתה של האמנית הלבנונית ממוצא פלסטיני המתגוררת בלונדון, מונה חתום, שמוצגת בפלצו קריני סטמפליה, במסגרת 44 פרויקטים של שיתופי פעולה בין גופי אמנות בינלאומיים, המתקיימים ברחבי ונציה. חתום מציגה תערוכה בשם "נופים פנימיים", ובה עבודה בשם "חרוזי דאגה", המציגה מחרוזת תפילה מוסלמית, שחרוזיה הוגדלו למידת קליעי תותח. לצדה עבודה מרשימה שנקראת "Hot Spot III", גלובוס מתכת מואר בניאון אדום, לוהט כאורות אזהרה.

אך לא רק מאבקי כוח וטריטוריה מושכים קהל, המבקרים מציינים לטובה גם את הביתן הסקנדינבי (שיתוף פעולה של דנמרק, שוודיה, נורווגיה ופינלנד), שם מציג צוות האמנים אלמגרין ודראגסט פרודיה על בתי אספנים עשירים. שני בתים בפורמט "דו-משפחתי" עומדים "למכירה" ומוצגים לקהל על-ידי מתווכים נלהבים, על כל תכולתם ואישיות בעליהם. באחד מהם נראית דמותו של גבר לבוש צפה בבריכה כשפניה למטה, בעוד גבר אחר, בפיסול היפר-ריאליסטי, משתזף בעירום לצד הבריכה.

יותר מ-90 אמנים מ-77 מדינות מציגים בביאנלה והיא פתוחה לקהל עד נובמבר 2009.מחיר: 18 אירו (כ-25 דולר). *