ביקורת מחול: יש לו חלום

הבחירה המוזיקלית של היוצר, שמערבת בין היצירה שכתב פליקס מנדלסון ל"חלום ליל קיץ", יצירה תזמורתית קלאסית, ובין פסקול עכשווי, שמשלב קולות אמיתיים מהעולם המציאותי, של דניאל טרוגי וברטרן מאיו, משקפת יותר מכל את האופי והיופי שביצירה - עירוב בין ישן לחדש, קלאסי ומודרני, יצירה שמצטיינת באלגנטיות ובטעם טוב, ויחד עם זאת רוויה בתשוקה ובמיניות שבמחזה השייקספירי, במסתורין ובהומור.

עיקר היופי הוא בקטעים שמתייחסים לחלום, במערכת היחסים בין יצורי היער - ברניס קופיטרס בתפקיד טיטניה מהפנטת, ג'רון ורברוגן בתפקיד פוק משייט על הבמה בסאגוויי שהולבש עליו פרח ענקי, והוא מאבק את האוהבים באבקת פרחים שגורמת לו עצמו להשתכר.

רגעים נהדרים יש בערב ללא הפסקה, אחד מהם הוא בדואט ארוך של טיטניה עם אובאון (ג'רום מרשאנד) בתמונה השנייה, שבאה אחרי פתיחה קלאסית. תמונה מדהימה נוספת היא ההתאהבות של טיטאניה בחמור - מלווה בסאונד של לחישות וקריאות. תמונה שיש בה הומור, אימה, טירוף - כל מה שיש במחזה המקורי.

עוד רגע מקסים הוא כאשר להקת הפיות רוקדות על קצות האצבעות, אבל הסאונד שנשמע הוא של נשים צועדות בנעלי עקב.

לבלט מונטה קרלו שורשים נטועים היטב במסורת המחול - בעבר הוא היה להקת ה"בלט רוס" המפורסמת. יש לו גם תקציב נאה - הוא חזר לפעילות הודות למאמציה של הנסיכה גרייס ממונקו. זו להקה גדולה, מקצועית ומלוטשת, וכל הפרטים הללו ניכרים בכל הפרטים שמרכיבים את היצירה.

הערב כולו מוצלח במיוחד, משום שהיוצר הצליח הן לעבד מחזה שייקספירי לבלט בלי לאבד אף פרט ממנו, בלי ללכת לאיבוד בתוך בלט שעשוי להיראות מיושן היום, או לפחות לא מקורי. להפך, מישהי לידי אמרה: "דבר כזה לא ראיתי אף פעם". כי יש כאן שילוב כל כך מוצלח בין ישן לחדש, בין בלט למחזה, בין כל המרכיבים של המופע - קשה למצוא מילים שיתארו את החלום ללא מילים המשובח הזה. *