הפיתרון של השופט חנן מלצר ליומן העמוס של בית המשפט - הוצאות משמעותיות

במסגרת הליכי פשיטת-רגל של החייבת, חמדה בן-עזרא, אשר עו"ד עוז גדות משמש מנהל מיוחד לנכסיה, דחה האחרון תביעת חוב, שהוגשה מטעם הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ. הבנק ערער על החלטתו של גדות. החלטתו של שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, איתן אורנשטיין, לקבוע את הערעור לדיון בפניו, במקום להכריע בה על סמך הכתובים בלבד, נראתה בעיניו של עו"ד גדות הזדמנות מצוינת לנסות ולהקל על העומס בבתי המשפט. גדות ביקש לערער, לבית המשפט העליון, על החלטתו הפרוצדורלית של אורנשטיין. הוא עמד על הכרעה בבקשתו גם לאחר שעוד לפני שהגיע תורה של בקשת הרשות לערער להידון בבית המשפט העליון, כבר התקיים, בפועל, הדיון בפניו של אורנשטיין.

לבד מערעורו של הבנק, שתביעת החוב שלו נדחתה, עמד בפני בית המשפט הסדר נושים, לו הסכימו כל הנושים המאושרים של החייבת. גדות נימק, לפיכך, את עמידתו על הכרעה בבקשת הרשות לערער בצורך, שבית המשפט העליון יוציא מלפניו קביעה מנחה, אשר תקל, לשיטתו, על העומס הקיים בבתי המשפט בהקשר לאשרור הסדרי נושים, שכל הנושים הסכימו להם, ואשר תסייג את ההלכה, שנקבעה בפרשת מיל"ת. בפרשה זו בוטל אישורו של הסדר נושים, שניתן על-סמך הכתובים בלבד, תוך קביעה שההסדר אושר בלא שיקויימו ההליכים הנדרשים בדין. גדות טען, כי הלכה זו הביאה לכך, שבתי המשפט המחוזיים חוששים לאשר הסדרי נושים ללא קיום דיון בעל-פה, וזאת גם כאשר דיון כזה אינו נחוץ.

שופט בית המשפט העליון, חנן מלצר, דחה עתה את הבקשה והעמיד את גדות על כך, שהוא "לא דק פורתא בתיאור ההלכה בפרשת מיל"ה ואף לא בדרך שיש ליישמה".

חיובם של נושים

"תיאור המקרה שבכאן כמצב בו כל הנושים מסכימים להסדר הנושים, ולכן לא היתה, כביכול, הצדקה לקיום דיון בעל-פה בערעור ולעיכוב ביישום ההסדר, הוא תיאור בלתי מדויק, אם לנקוט לשון המעטה", פתח מלצר. ההסבר: אף אם תביעת החוב של הבנק נדחתה על-ידי גדות, עדיין קיימת האפשרות, שלפיה ערעור הבנק יתקבל והוא יוכר כנושה. או אז יהיה מקום להתאים ולשנות את הסדר הנושים כולו. הרי לך טעם להצדקת רצונו של אורנשטיין לשמוע את טענות הצדדים, "ולא היה מקום להתערב בהחלטתו זו".

לאחר שכך קבע, פנה מלצר אל ההלכה, שנקבעה בפרשת מיל"ה. "פרשת מיל"ה איננה שוללת מבית המשפט של פשיטת הרגל הדן באישור הסדר נושים את האפשרות לאשר (או לאשרר) הסדר נושים... על יסוד הכתובים בלבד, כאשר כל הנושים אכן הסכימו להסדר המוצע", הבהיר. הוא הסב את תשומת הלב לכך, ששם נקבע, כי כתנאי לאישור הסדר הנושים, על הערכאה הדיונית לוודא, שההליכים הנדרשים בדין אכן קוימו. ככל שכך קרה, וככל שמן הבקשה המפורטת, שהוגשה לו, ברור לבית המשפט, כי כל הנושים אכן מסכימים להסדר הנושים, הוא רשאי, אך לא חייב, לאשר את ההסדר ללא קיום דיון בפניו.

עם זאת, קיימים מצבים, שבהם ראוי שבית המשפט יקיים דיון בפניו, קבע מלצר. כך, למשל, כאשר אין הסכמה בין כלל הנושים, מקום שבית המשפט חושש, כי חרף דרך הצגתה בפניו של "הסכמת הנושים", זו אינה קיימת בפועל וכו'.

"מכאן שהפיתרון ליומן העמוס איננו בהתייחסות חפוזה ולא ממצה לאישור הסדרי נושים כמוצע", סיכם מלצר, "כי אם בחיובם של נושים (או נושים מיומרים), אשר גרמו בדרך בלתי ראויה לעיכוב באישור הסדר הנושים, או הוצאתו אל הפועל - בהוצאות משמעותיות, במקרים המתאימים". (רע"א 4641/08).