דו"ח בצלם: רוב שפכי הגדה המערבית אינם מטופלים כהלכה

שפכיהם של כ-2 מיליון איש מתוך 2.8 מיליון התושבים בגדה המערבית וירושלים - מההתנחלויות, מירושלים ומיישובים פלסטיניים - אינם מטופלים. ההזנחה הממושכת גורמת למטרדים קשים ברחבי הגדה ועלולה לזהם את אקוויפר ההר, מקור המים החשוב ביותר לישראלים ולפלסטינים. כך עולה מדו"ח בשם "שפכים ללא גבולות", שמפרסם היום (א') ארגון זכויות האדם "בצלם".

בדו"ח נכתב כי מאז תחילת מפעל ההתנחלות, ישראל לא הקימה בהתנחלויות מתקני טיהור שפכים אזוריים מתקדמים בדומה לאלה שהקימה בשטחה הריבוני. כתוצאה מכך, רק 81 מתוך 121 ההתנחלויות מחוברות למתקני טיהור שפכים, וגם אלו מיושנים, סובלים מתקלות ומהשבתות תכופות ואינם מסוגלים לטהר את כמויות השפכים המוזרמים אליהם. בנוסף, מתוך כ-17.5 מיליון מ"ק שפכים בשנה המיוצרים בהתנחלויות, כ-5.5 מיליון מ"ק אינם מטופלים כלל ומוזרמים בצורתם הגולמית לוואדיות ולנחלים ברחבי הגדה.

בניגוד לחוק, ישראל אינה מתנה את אכלוסם של מבנים, שכונות או אזורי תעשייה בגדה בקיום פתרונות לטיפול בשפכים. לדוגמה, כל שכונותיה הדרומיות של ההתנחלות מודיעין עילית, שבהן מתגוררים למעלה מ-17,000 תושבים, אוכלסו למרות ששפכיהן הגולמיים הוזרמו לנחל מודיעים. על אף שמצב עניינים זה גלוי וידוע,

המשרד להגנת הסביבה, טוען בצלם, נמנע מלאכוף את החוק על ההתנחלויות המזהמות ועד כה, הוא נקט נגדן בצעדי אכיפה זניחים ומועטים בלבד. משנת 2000 ועד ספטמבר 2008 נקט המשרד רק 53 צעדי אכיפה נגד התנחלויות שלא טיפלו בשפכיהן. לשם השוואה, בשנת 2006 בלבד הוא נקט 230 צעדי אכיפה נגד רשויות בתוך ישראל בגין עבירות דומות.

עוד עולה מהדו"ח כי עיריית ירושלים מזרימה כ-17.5 מיליון מ"ק של שפכים מדי שנה מזרחה, לתוך שטח הגדה. כ-10.2 מיליון מ"ק מתוכם מוזרמים ללא כל טיפול לאגן נחל הקדרון, שהוגדר על ידי המשרד להגנת הסביבה כ"מפגע הביוב הגדול בישראל". "לאורך השנים, עיריית ירושלים הציעה מספר פתרונות לטיפול בשפכים אלה, אולם אף אחד מהם לא מומש. חלק מתוכניות אלה מחייבות שיתוף פעולה מצד הרשות הפלסטינית, המסרבת, בטענה שהדבר יעניק לגיטימציה לסיפוח מזרח ירושלים".

היישובים הפלסטיניים בגדה המערבית מייצרים כ-56 מיליון מ"ק שפכים בשנה, כ-62% מכלל שפכי הגדה. בין 90% ל-95% משפכים אלה אינם מטופלים כלל ורק מתקן אחד לטיהור מתפקד היום ביישוב פלסטיני. ב"בצלם" מסבירים כי היעדר פיתוח תשתיות לצורך טיפול בשפכי היישובים הפלסטיניים נובע משילוב סיבות: ראשית, הרשויות הישראליות עיכבו מתן אישורים להקמת מתקני טיהור, בחלק מהמקרים במשך יותר מעשור, וישראל ניסתה לכפות על הרשות הפלסטינית לחבר התנחלויות למתקני טיהור מתוכננים. שנית, ישראל כפתה על הפלסטינים תקני טיפול מתקדמים יותר מאלה הנהוגים ככלל בתוך ישראל, המייקרים את עלות הקמת מתקני הטיהור. סיבה נוספת היא צמצום תמיכת המדינות התורמות בפרויקטים לתשתיות שפכים.

השלכות ההזנחה

המתנחלים בגדה המערבית משתמשים במערכת אספקת המים הישראלית ולכן, ההזנחה של הטיפול בשפכים כמעט ואינה משפיעה עליהם. הפלסטינים, לעומת זאת, ובעיקר תושבי העיירות והכפרים, תלויים במים המגיעים ממקורות טבעיים, וזיהום מקורות אלה עלול להחריף את המחסור הכרוני במי שתייה הקיים בגדה. כמו כן, השימוש במי שפכים לא מטוהרים להשקיה חקלאית עלול לזהם את היבולים החקלאיים ולפגוע באחד ממקורות ההכנסה העיקריים של הכלכלה הפלסטינית.

בטווח הארוך, הזרמת השפכים צפויה לפגוע גם בפוריות הקרקע. בנוסף, הבחירה למקם את רוב ההתנחלויות על רכסים ועל גבעות הובילה להזרמת שפכים לא מטופלים אל יישובים פלסטיניים סמוכים, הנמצאים בדרך כלל במורד הזרם.

לטענת הדו"ח, חומרת הזיהום מחייבת התחשבות, הן בהשלכותיו המיידיות על מקורות המים המשמשים פלסטינים והן בהשלכותיו ארוכות הטווח על מקורות המים המשותפים לישראלים ולפלסטינים. על כן, כל עוד ההתנחלויות נותרות במקומן, יש לטפל בכל שפכיהן בהתאם לתקני הטיפול הנהוגים בישראל ולאכוף את החוק לאלתר על התנחלויות מזהמות.

בצלם קורא לממשלת ישראל ולרשות הפלסטינית לפעול יחד כדי לקדם במהירות האפשרית פרויקטים פלסטיניים מתוכננים לטיפול בשפכים. במסגרת זו, יש לקדם גם פרויקטים שיטפלו בשפכי פלסטינים יחד עם שפכי מתנחלים, מתוך הבנה שתשתית זו תוכל להמשיך לשמש את הפלסטינים גם לאחר פינוי ההתנחלויות.