הנקראות ביותר

קול הזמיר נדם

*בסוף השבוע, בגיל 79, כשהוא בגלות - מרוחק ובודד, יוסף ג'ו עמר הלך לעולמו

1960. השנים של בן גוריון. ובסלון פועם אותו מכשיר מגושם ומופלא, הרדיו. מהתחנה החמוצה של המנהיג, שדיכא בכוח את מהומות ואדי סאליב, בוקעים צלילים אוריינטליים. תוכנית מהווי העדות מפנה זמן לנעים זמירות, בעל השפם הדק והחיוך הענק. הנה, קול הדבש הזך של ג'ו עמר כובש את הלבבות.

בחלוף השנים, נדמה שעמר הוא טרף קל לביקורת חברתית. לכאורה, אין כמרחק בין להיטיו המתנגנים, "ישמח משה" ו"שלום לבן דודי", לבלוז המדמם של זוהר ארגוב, 20 שנה מאוחר יותר; ואין כפער בין הפטריארכליות האבהית וזמרת בתי הכנסת לתא המשפחתי המנופץ של זוהר השבור, המסומם.

האומנם?

הרי ארגוב ביצע בעוצמה את "ברצלונה" של עמר, שלחם מצידו בדיכוי, נשא את נס המרד כנגד הקיפוח ואף ירד מהארץ, הרבה לפני שזוהר טלטל את הממסד בעזרת קסטות זולות בתחנה המרכזית עד שנטמע בו בפסטיבל דרור הבלתי נשכח של 82'. עמר היה החלוץ, הלפיד שלפני המחנה, החרך שדרכו הציצה אומה מצולקת, קטנה ומבועתת, אל המרחב שסביבה. בני העליות, שחיו בשנות ה-50 את הקונפליקט המכאיב בין אהבתם למוזיקה הערבית לעובדה ששכניהם מפעם הם כעת האויב, נפלו שבי לרגליו. עמר, יליד אוג'דה שבמרוקו, סיפק להם לגיטימציה, הביא בכנפיו ריחות של בית, דמעה בקצה העין ורעד בזווית הפה.

שירי הקודש שלו, כמהים לליטוף ומתמסרים לחיבוק מתגעגע, ימצאו להם, בעקבות האולמות והיכלי החתונה, בית חם עם התזמורת האנדלוסית. הוא עצמו יעשה קריירה נאה כאחד מגדולי החזנים בעולם. אבל החיוך יגווע. והאסונות יתגלגלו: מות אשתו, האירוע המוחי, מחלת הפרקינסון והקול שיאבד לבלי שוב. בסוף השבוע, בגיל 79, בגלות, מרוחק ובודד, נאסף יוסף ג'ו עמר אל בוראו. קול הזמיר נדם.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות