קדימה - הדור הבא

בכל מפלגת שלטון שנזרקת לאופוזיציה יש אחד כזה: ב-2006 פרש נתן שרנסקי מהכנסת, לאחר ההפסד של הליכוד בבחירות; ב-2007 היה זה השר לשעבר דני נווה, שגילה שלא נוח לשבת על ספסלי האופוזיציה והעדיף לעשות לביתו; ב-2001 הודיע אהוד ברק אחרי כישלונו בבחירות שהוא עוזב את החיים הפוליטיים, שנתיים אחרי שעשה זאת קודמו בתפקיד רה"מ, בנימין נתניהו.

פרישתו של האחרון ברשימת מואסי הישיבה באופוזיציה, חיים רמון - שיישא היום (ד') את נאומו האחרון בכנסת ויצא מהמשכן בפעם האחרונה לאחר 26 שנה - תשנה לא רק את חייו האישיים אלא גם במשהו את פניה של קדימה. גודלה של המפלגה, שאיכלסה את בכירי הפוליטיקאים בישראל עם הקמתה כמעט ולא השתנה, אבל הרכבה הפנימי כן.

קדימה הנוכחית שונה לגמרי מזו שנולדה רק לפני שלוש שנים: מייסדה הראשון, אריאל שרון, בבית חולים וגם המחליף שלו, אהוד אולמרט, כבר לא מנהל את ישיבות הממשלה. שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון, עושה את דרכו לכלא, ושני המחזיקים בתואר המשנה לרה"מ לשעבר, שמעון פרס, שמשקיף על כולם ממשכן הנשיא, ורמון - כבר לא איתם. תום עידן רמון, במידה מסוימת, מזרז את "קדימה - הדור הבא".

רוב הפורשים, דרך אגב, לא מצאו סיבה לשוב לחיים הפוליטיים, למעט ראשי הממשלה לשעבר. גם לרמון לא תהיה סיבה לחזור, בוודאי לא כשהוא אוחז במתכון המנצח - איש עסקים שלא מחויב בדיווח על מעשיו, שבמקביל הוא יושב על כיסא יו"ר מועצת קדימה. דיל לא רע, ביזנס אנד פלז'ר.

רמון לא באמת פרש, הוא רק התפטר מהכנסת. סביר להניח שערכו יהיה רב יותר בחוץ מאשר בפנים. הוא ימשיך לרקוח מהלכים פוליטיים יחד עם ליברמן, ישמש כמקשר ומגשר לטובת קדימה, יהיה מעורב בחזרתו של דרעי לפוליטיקה וגם, ביום מן הימים - אם וכאשר - בשובו של אולמרט.