ירושלים של מטה

הימים הראשונים של פסטיבל הקולנוע בירושלים התאפיינו עד כה בסרטים בינוניים ומטה. את התקווה להמשך מוצלח יותר מעוררים הסרטים הישראליים, בהם "כלת הים", "עג'מי" ו"הבודדים", שיוקרנו בימים הקרובים

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים נכנס היום ליומו החמישי, והמסע אל הסרט המעולה עדיין נמשך. והמסע הזה, כמו מסע אלונקות, מייגע במקצת. הסרטים שראינו עד כה בינוניים למדי, חלקם אף פחות מכך. לעתים, בין צפייה לצפייה, מתעורר צורך עז להמשיך את המסע הזה תוך כדי שינה ערבה, ולפקוח את העיניים עם הגיענו למחוז חפצנו. אולם, חשוב לשמור על אופטימיות לקראת ההקרנות הבאות.

הדרך ארוכה, ועוד מוקדם לערוך סיכומים. עיקר התקווה היא לגבי איכותם של הסרטים הישראליים העלילתיים: "כלת הים" של קרן ידעיה, שיוקרן הערב ב-20:00, "עג'מי" של סכנדר קובטי וירון שני, שיוקרן מחר (ג', 19:15), "הבודדים" של רנן שור (ד', 20:00) ו"בדרך אל החתולים" של חורחה גורביץ' (ה', 20:00).

ישנם גם סרטים זרים שמפיחים ציפייה, ביניהם "הסיור" של גוראן מרקוביץ', "ללא שם" של קארי חוחי פוקונאגה, "הצוק האדום" של ג'ון וו, "הואצ'ו" של אלחרננדו פרננדס אלמנדאראס ו"חייל של נייר" של אלכסיי גרמן הבן.

"בדרך לגן עדן", סרטו של הבמאי הברזילאי הצעיר סימון ברנד, הוא שובר הקופות הגדול ביותר בדרום-אמריקה בעשור האחרון. ברנד סיפר שאת האהבה לקולנוע גילה בישראל, בביקור באשדוד בשנות ה-90 המוקדמות, כשישראלית יפה לקחה אותו להקרנה של "התפוז המכני".

לאחר ההקרנה של הסרט, הרושם הוא שברנד מעדיף את הקולנוע המסחרי הפופולרי. "בדרך לגן עדן" נראה כשילוב בין "נער החידות ממומביי" ל"משהו טוטאלי". הסרט עמוס בפלאשבק מהעבר, מיני סצנות של אירועים קשים מילדותו הענייה של הגיבור. אלו הם אירועים לא מפותחים, שלא ברור כיצד השפיעו על אישיותו הלא מעניינת של הגיבור, קולומביאני צעיר, לא חכם, ובעיקר בטלן. בגדול, מדובר בשעתיים של טלנובלה צעקנית וצפויה. לא סרט שהפסטיבל יכול להתפאר בו, כמו שהוא לא יכול להתפאר בסרטים אחרים שבהם צפינו עד כה.

בימוי מצוין זה לא הכל

ליהוק שחקנים מהטובים שיש, צילום אמנותי מרהיב ובמאי ותיק ומוכשר בעל עין רגישה ואסתטית, לא יכולים להציל סרט מתסריט גרוע. התסריט הוא המפתח להצלחתו של סרט, או לכישלונו. הפרשנות שנותן הבמאי לתסריט היא שולית ביחס לאופן הגשת הסיפור עצמו. ככלל, עדיף במאי בינוני עם תסריט מצוין, מאשר במאי מצוין עם תסריט בינוני.

עד שלא יבינו זאת אנשי תעשיית הקולנוע בעולם, ימשיכו רוב הסרטים להיכשל אמנותית. זה המשותף לסרטים "33 סצנות מהחיים", "בלאמי", "נימפה" ו"אבק הזמן". הצילום בהם יפהפה, מפעים, עיצוב הסצנות הוא לתפארת. אבל זוהי אריזה מרהיבה לריק מושלם.

קלוד שאברול, 79, מהשרידים האחרונים של הגל החדש הצרפתי, העומד מאחורי "בלאמי", ותיאו אנגלופולוס, 74, הבמאי היווני המבריק, שכתב וביים את "אבק הזמן", וכמוהם פן אק ראטאנארואנג ("נימפה") ומווגרוסטה שומובסקה ("33 סצנות מהחיים"), מלהטטים במצלמה, בעריכה ובפסקול ייחודי ויוצא דופן, וכל זאת לשווא. התסריטים מספרים סיפור דל, משמים וחסר אמירה, ההופך את הסרט למיותר.

"5 דקות של גן עדן" (כן, שוב שימוש ב"גן עדן" בשם הסרט, זו כבר מגפה) הוא דוגמה לסרט צנוע ומעניין. סיפור ריאליסטי, המשתרע לאורך 80 דקות ומעניק חוויה מהנה. סרט טוב, שבולט בין בליל הבינוניות.

אליסטר ליטל (ליאם ניסן) היה בנעוריו פעיל במחתרת האירית. הוא רוצח את אחיו הבכור של ג'ו גריפין (ג'יימס נסביט). ליטל נכנס לכלא, משפחתו של ג'ו מתרסקת, ואחרי 30 שנה ג'ו מחפש נקמה. אולם, הרוצח - שהפך עם השנים למומחה לפתרון מחלוקות אישיות ולטיפול בקבוצות אלימות, מבקש להתפייס.

"לאהוב זו אובססיה"

תיאו אנגלופולוס נחשב, ובצדק, לגדול במאי יוון, ולבמאי וירטואוז בעל סגנון הבעה ייחודי, אינטליגנטי. סרטו האחרון, "אבק הזמן", שמוצג בפסטיבל, אינו פאר יצירתו. הסרט חוצה תקופות מההיסטוריה האחרונה, ממלחמת העולם השנייה ועד נפילת חומת ברלין, והעומס הזה מכביד.

אבל אנגלופולוס לא שכח לספר סיפור אהבה טוב, מורכב, כפי שתמיד עשה - על יחסים לא פתורים בין אנשי בודדים. "אבק הזמן" הוא הסרט השני בטרילוגיה שלו. סרטו הראשון, "האחו הבוכה", הוצג בפסטיבל חיפה ב-2005.

גיבורי הסרט הראשון, הם גיבורי הסרט השני. אליהם נוסף בנם של הגיבורים, אלני וג'ייקוב, במאי סרטים תיעודיים בשם א', שאותו מגלם ווילם דפו. האחרון חוקר את סיפור פרידתם של הוריו, את המלחמות ואת הקשר הרומנטי, בין אלני לשפירו, שניתקו ביניהם.

עם אנגלופולוס, אורח הכבוד של הפסטיבל, שוחחנו לאחר ההקרנה. השאלה הראשונה המתבקשת: האם סיפור האהבה הוא רקע לתמורות ההיסטוריות, או שהתמורות ההיסטוריות היוו רקע לסיפור האהבה? אנגלופולוס משיב שאין להפריד בין הרקע ההיסטורי לסיפור האהבה שהתפתח במהלכו.

*ההיסטוריה משתנה, בני האדם לא.

"ההיסטוריה האנושית לא מנותקת מההיסטוריה של הטבע האנושי. ההיסטוריה היא הרפתקאה אנושית. תחשוב על היסטוריה של העם היהודי, על תולדות העם היהודי. היו בה עליות ומורדות. אבל ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה. ההווה הוא תוצאה של היסטוריה מסוימת. בעיניי, ההיסטוריה מתקדמת, לא מתפתחת. יש שיפור באבולוציה, על אף שאנחנו עוברים תקופה של שפל תרבותי. חוסר ערכים, שטחיות, אובדן אידיאולוגיות.

"אני מנסה להבין את עצמי ואת העולם. הבנתי, שההיסטוריה לפעמים בלתי ניתנת להבנה. לפעמים היא פסימית, לפעמים אופטימית. לאהוב זו אובססיה. או שאתה אוהב או שאתה לא. אתה לא יודע למה בחרת באישה זו או אחרת. זה מסתורי. כמו בסיפור האהבה בין אלני לשפירו ולג'ייקוב. יש גדולה כאשר אתה אוהב מישהי, שאוהבת מישהו אחר. ידידות זו גדולה, כשאתה לא מרגיש עוינות כלפי הקשר האחר".

*זה לא יוצר תסכול?

"לא, כי יש נדיבות. נדיבות לא גוררת תסכול. זו רמה גבוהה יותר של אנושיות. אני מציע סוג של אהבה שאינה בעלות על מישהו או מישהי. אהבה טהורה".

*מה עומד להיות הסיפור המרכזי בסרט שיסגור את הטרילוגיה?

"הסרט השלישי בטרילוגיה ייקרא 'מחר'. אני לא יכול להגיד לך מה יתרחש בו. בוא ניתן למחר לדבר".

צרו איתנו קשר *5988