הנקראות ביותר

איכות ללא תחרות

"אאידה" מאת ורדי עם לה סקאלה, מנצח: דניאל ברנבוים, בית האופרה ת"א, ג' 14.7 ■ תזמורת ומקהלה מעולות, וסולנים מצוינים

נתחיל בשורה התחתונה: הפקת "אאידה" של בית האופרה לה סקאלה היא אירוע אופראי אדיר, שמגבלתו העיקרית היא אורך מופלג (יותר מארבע שעות וחצי). אם תנמנמו קצת אחרי הצהריים לפני המופע ותפנו את לוח הפגישות למחרת בבוקר, צפויה לכם חוויה גדולה.

המצב הנורמלי של אופרה בישראל מוכר היטב. כדי לשמוע את הסולנים הגדולים הולכים לפילהרמונית, וכדי לראות תפאורה ובימוי מגיעים לאופרה הישראלית. למה? כי הפילהרמונית מעלה ביצועים קונצרטיים ומשקיעה בסולנים הטובים ביותר, ואילו האופרה צריכה הרבה כסף לבימוי ולכן מביאה סולנים ומנצחים מדרגה נמוכה יותר. טרייד-אוף הגיוני ומתבקש.

הביקור של לה סקאלה טרף מבחינה זו את הקלפים: הוא סיפק גם סולנים גדולי עולם, גם תפאורה גרנדיוזית של פרנקו זפירלי (Zeffirelli), וגם מנצח ענק כמו דניאל ברנבוים. התוצאה, בדרך-כלל, הייתה בהתאם.

בית האופרה לה סקאלה הגיע לתל-אביב בהרכב מלא של מאות אנשים, כולל תזמורת, סולנים, מקהלה ורקדנים. למי שרגיל לשמוע באופרה את צליליה של תזמורת ראשל"צ נכונה חוויה מתקנת: תזמורת לה סקאלה נשמעה מבריקה ומלאת עוצמה, עם עומק ועושר צלילי יוצאי דופן. באנלוגיה למערכות הגברה, זה נשמע כאילו איזה מומחה לסאונד יושב על הכפתורים ומצליח גלהגביר את הצליל וגם לנקות אותו. מדהים.

ואם כבר עוסקים בהשוואות, קשה להימלט מההשוואה הכואבת ביותר, זו של המקהלה. מקהלת לה סקאלה הראתה אמש מהי הפקה מקהלתית אופראית מושלמת: ניקיון, נפח צלילי, דיקציה, גיבוש, ליטוש - כל המילים היפות שהופכות ביצוע למעולה. בדרך-כלל יש לי הערכה גדולה למה שמצליח בית האופרה הישראלי לעשות עם משאביו הדלים, אבל בכל הנוגע למקהלה נשאר לנו רק לקנא.

גם בכל הנוגע לסולנים זו הייתה תצוגת תכלית מרשימה. הגיבורה הבלתי מעורערת של הערב הייתה ויולטה אורמנה (Urmana), בתפקיד הראשי של המשרתת האתיופית אאידה. אורמנה היא ילידת ליטא, והופעתה עם עור שחור היא תוצאה של איפור מיומן במיוחד. היא הייתה אאידה כמעט מושלמת מבחינה קולית ודרמטית, והשאירה רושם מיוחד בזכות יכולתה לשיר סופי משפטים ב"פיאניסימו" (שירה שקטה מאוד) בעל עוצמה רגשית אדירה.

סלבטורה ליצ'יטרה (Licitra) בתפקיד מפקד הצבא רדמס (Radames) סבל בהתחלה מחוסר יציבות קולית, אבל הפגין צבע יפהפה ולקראת הסוף היה מעולה. את תפקיד אמנריס (Amneris), בת מלך מצרים, שרה זמרת המצו-סופרן יקטרינה גובנובה (Gubanova), שהחליפה את הזמרת המקורית בהתראה קצרה.

היא סבלה מקצת מבטא רוסי, אבל לקראת הסוף הייתה חזקה מאוד מבחינה דרמטית. צל"שים נוספים מגעיים לג'קומו פרסטיה (Prestia) בתפקיד הכהן הגדול רמפיס (Ramfis) ולמרקו ספוטי (Spotti) בתפקיד מלך מצרים, שהיו מעולים. גם על היתר אין תלונות.

לגבי התפאורה: זפירלי הוא זפירלי, ואפשר להבין למה דווקא הוא נבחר. התפאורה גרנדיוזית, עמוסה וקצת מיושנת, עם סוסים ותלבושות תקופתיות. בתור תצוגת תכלית לסיורים בחו"ל, היא מספקת מה שהקהל בעולם מצפה מלה סקאלה.

הדבר היחיד שקצת הפריע לי היה מחול הרקדנים השחורים במערכה השנייה, שהזכיר את בני האומפה-לומפה במפעל השוקולד של ווילי וונקה והיה קולוניאליסטי ומיושן. לפחות הסוסים הפעם לא נזקקו לנקביהם, בניגוד להצגת "כרמן" לפני חודש.

לסיכום: תזמורת ומקהלה מעולות, תפאורה קצת מיושנת אבל אפקטיבית, וסולנים מצוינים. הבעיה העיקרית לשוחרי שנת לילה טובה היא האורך המופלג של ההפקה, הנובע גם מהצורך בהחלפת תפאורות מרובה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות