מבחן בית לחם

השעון הפוליטי מכוון ל-4 באוגוסט, מועד פתיחת הוועידה ה-6 של תנועת פתח

השעון הפוליטי, וגם הדיפלומטי, מכוון כעת ל-4 באוגוסט, הוא המועד שנקבע לפתיחת הוועידה השישית של תנועת פתח - לראשונה זה יותר מ-20 שנה. 1750(!) צירים אמורים להתכנס למושב שאמור להפיח רוח חדשה בתנועה אחוזת התרדמת. ויש מי שסוברים שאין עוד כוח שיוכל להשיב לאחור את גסיסתה המתקדמת. זהו בבחינת ניסיון אחרון לשקם שותף פלסטיני אמין למשא-ומתן עם ישראל.

גם ברגע זה עדיין לא ברור אם אכן נחזה באירוע כזה. יש סימני שאלה גדולים באשר לנכונותו של החמאס להתיר למאות צירי הפתח מרצועת עזה להגיע לבית-לחם. יש ספקות, לא פחות רציניים, סביב השאלה אם תתיר ישראל למספר ניכר של צירים מן התפוצה הפלסטינית להיכנס לשטחים. ויש התגוששות אלימה בתוך סניפי הפתח לגבי זהות הצירים והמאמצים לכרות בריתות מוקדמות כדי להכתיב את ההחלטות, וכן את הרכבה של ההנהגה החדשה.

אבו-מאזן וסיעת המקורבים שסביבו מעוניינים להעביר בוועידה החלטות חד-משמעיות בזכות חידוש תנופת תהליך השלום. זאת, אף שמרוואן ברגותי, למשל, שלח מכלאו מסר חריף, הפוסל "שלילת כל צורות המאבק האפשרי" מול ישראל. לאמור: הוא תובע שלא לקבור את רעיון "המאבק המזוין" לסוגיו. עוד מתכנן אבו-מאזן "רענון יסודי" של הוועד המרכזי - הגוף העליון של פתח.

במקום זקני התנועה דוגמת האני אל חסן והגנרלים נסר יוסף ומוחמד ג'יהאד, הוא מבקש לבחור בנציגי "הדור השני" - מוחמד דחלאן, קדורה פארס, חוסיין א-שייך וחאתם עבד-אל-קאדר. גם ג'בריל רג'וב - מתפקידו הנוכחי כיו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית - נאבק על מקום, וכמוהו עוד רבים אחרים.

לכולם ברור, שצפוי שיטפון של עסקאות מאחורי הקלעים כמיטב מסורת הבזאר.

ישראל, בעידוד אמריקני, תשתדל להקל ככל יכולתה על הכינוס בבית-לחם. טוני בלייר וגם הג'נרל קית דיטון מצפים בכיליון עיניים להצלחת הוועידה, וגם המצרים תורמים ככל שיוכלו להבטיח שהחמאס לא ינסה לטרפד את המהלך.

לפיכך, קיבל הנשיא מובארק טרם צאתו (לניתוח?) בפריז את בקשת אבו-מאזן לדחות לסוף אוגוסט את המיקוח על הסכם פשרה בין פתח לחמאס. הדיונים האלה נקלעו, ככלות שישה מחזורי דיונים, למבוי סתום מסיבה פשוטה: חמאס אינו מוכן לוותר על שליטה בלעדית בעזה, והפתח אינו מעוניין להרפות מאחיזתו בגדה המערבית.

גם הטיוטה האחרונה של ראש המודיעין המצרי, עומר סולימאן, לא פתרה את הבעיה, אף שהתבססה על הרעיון של הקמת ועדת תיאום בין שתי הממשלות הפלסטיניות היריבות. היינו: קיבוע מצב הפיצול הקיים תוך ניסיון להסדר יחסים ותו לא. מנקודת מבטה של ישראל, קהיר הרימה ידיים והיא מוכנה להשלים לזמן בלתי מוגבל עם ממשל החמאס ברצועה. בנסיבות אלה מדובר, אפוא, בוועידה שתועלתה תהיה בייצוב השלטון של פתח בגדה בלבד. גם אצלנו ברור, שפתח מאושש הוא המחסום היעיל ביותר בפני המתקפה שעוד תבוא מצד חמאס לכבוש עמדות השפעה בגדה.

כיום נראה שעולה בידי אבו-מאזן להדוף את האופוזיציה נגדו בתוך הפתח. את האשמותיו של פארוק קדומי, כי יחד עם דחלאן היה שותף לחיסולו של ערפאת, הצליח אבו-מאזן להציג כפטפטת של שיכור כרוני. קדומי ימשיך להמטיר בליסטראות ממרחקים, אבל אין לו בסיס כוח אמיתי בשטחים. מתנגדים אחרים לוועידה נרמסים תחת ההתלהבות בסניפים לקראת הכינוס, ותחנת הטלוויזיה החדשה של פתח, אל פלסטינייה, "מחממת" את הציבור לקראת המועד.

לא נותר אלא לקוות, שאם אכן תתכנס הוועידה יהיה זה מפגן של בגרות והתחדשות ולא תצוגה של חולשה ופילוגים. לא קל יהיה לשלוט במאות הצירים. אין לאבו-מאזן מכונה מפלגתית משומנת כמו זו שהפעיל ערפאת בימיו הטובים, והוויכוחים עלולים לגלוש עד מהרה לכדי מהומה. סכנת פרישה של חלק מן המשתתפים תרחף באוויר, וכבר יש כוננות של שירותי הביטחון לסכל פיגועים.

זהו אירוע רב-משמעות, אף אם העיתונות הישראלית אדישה כלפיו. *

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של ערוץ 2