מחשבים הם עדיין די מטומטמים

היום חוגגים אנו, או לפחות מציינים, יומולדת לשניים מענקי הרוח של המאה הקודמת: הסופר והפילוסוף אלדוס האקסלי (1894-1963) והבמאי והפילוסוף סטנלי קובריק (1928-1999). שניים שביצירותיהם היותר חשובות, ניבאו וקיבעו את היחס שלנו לטכנולוגיה, למקומה בחברה ולעולם בו אנו חיים. קובריק עשה זאת בסרטו "אודיסיאה בחלל 2001" והאקסלי בספרו "עולם חדש מופלא".

בסרט, שיצא לאקרנים שנה לפני הנחיתה על הירח, עסק קובריק בסוגיית הגולם שקם על יוצרו. "האל 9000", מחשב עצום בעל בינה מלאכותית השולט על חללית, מחליט שבני האדם מסכנים את המשימה, לוקח על עצמו את הפיקוד ומנסה להרוג את האסטרונאוטים שעליה. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים: האסטרונאוט האחרון רוצח את האל, כלומר, כיבה אותו. למרות שהסרט די בלתי אפשרי לצפייה היום - הוא ארוך, איטי וכבד - סצנת המוות של האל היא קלאסית ובלתי נשכחת: המחשב פוחד, כואב, בוכה ונפרד מהעולם בשיר שלמד ב"ילדותו".

אנחנו עדיין רחוקים מרחק רב מהחזון של קובריק ושל קלארק, שכתב את הסיפור עליו מבוסס הסרט ואחר-כך את הספר המבוסס על הסרט. מחשבים הם עדיין די מטומטמים, עובדה: הם לא פוחדים מכלום. עוד לא ראיתי מחשב שמנסה לשכנע אותך לא לכבות אותו. עוד לא ראיתי מחשב שלא רוצה למות. אומרים שאנחנו בדרך לשם. אולי, אבל הדרך ארוכה היא ורבה.

לעומת זאת, החזון של האקסלי ב"עולם חדש מופלא" שנכתב ב-1932 ולא מכבר יצא בהדפסה חדשה, הולך ומתגשם באופן מבהיל ממש, ובמיוחד בימים טרופים אלה של חוק המאגר הביומטרי המתועב; חברה אנושית אדישה, אבודה, מאושרת כמו שרק טיפשים יכולים להיות מאושרים, נהנתנית, אנוכית, צרכנית, מטומטמת, מסוממת, מכורה לבידור ריק. חברה בה אסור לשאול שאלות או להתמרד, חברה מעמדית ואטומה, חברה בה, אם לצטט מהספר, "התרבות משועבדת לתעשייה".

היסטוריונים ומבקרי תרבות אוהבים להתפלמס בסוגיה מי צדק יותר, האקסלי או ג'ורג' ארוול בספרו "1984". הרוב מסכימים ששניהם צדקו - הו, כמה שהם צדקו - אבל שהאקסלי צדק קצת יותר: מי שרוצה שליטה טוטאלית לא חייב רק להטיל אימה. אימה היא כלי רב עוצמה, זה בטוח, אבל האדישות הרבה יותר יעילה.

בידור עושה עבודה הרבה יותר טובה מפחד. מי שמפחד, סימן שהוא עוד חושב, סימן שיש עוד סיכוי קטן שיתמרד מתישהו. אבל מי שקובר את עצמו כל ערב בכורסה מול הטלוויזיה, כבר הובס. המוח שלו מעוך ונימוח כמו פירה. האיש האדיש הוא החלום הרטוב של כל משטר.

הביטו במחאה הציבורית העלובה נגד חוק המאגר הביומטרי המתרגש עלינו. לרוב האנשים לא יכול היה להיות אכפת פחות. הם מעדיפים להיות מולעטים בסיפורי זוועה שקל להזדהות איתם: אב שרוצח את בתו, אם שמרעיבה את בנה, סב שמטביע את נכדתו או בדרן שמקים ארגון פשע. סיפורים טובים, אין ספק, אבל כאלה שהשפעתם על עתידנו ועתיד ילדינו זעירה, אם בכלל. זה בידור, ותו לא.

הייתי מעדיף שיתגשם הסרט ולא הספר. הייתי מעדיף עולם של מחשבים חכמים על פני עולם של אנשים אדישים. הייתי מעדיף שבטכנולוגיה ייעשה שימוש לטובתי ולא לרעתי. זה לא קורה, וספק גדול אם יקרה אי-פעם.