סוטה מהמסך

כשנתבקש "להצדיק" את סרטו החדש והמזעזע "אנטי-כריסט", שמתחיל כאשר זוג עושה אהבה שעה שבנם הפעוט הזנוח מחליק ונופל מחוץ לחלון אל מותו ומשם רק הולך ומידרדר, הוא סירב, תוך שהוא מזכיר לנציגי העיתונות שהם אורחיו, ומייחס את העבודה ל"אצבע האלוהים".

ואז, הוא הודיע לצופיו באופן ישיר ולעניין - "אני הבמאי הטוב בעולם... ואני לא בטוח כל-כך שאלוהים הוא האל הטוב בעולם". אמנים רבים מצטטים את ההשראה העליונה לצורך העבודה שלהם, פחות מזה עומדים על דעתם ומביעים את אכזבתם הגלויה ממה שיש לאלוהות להציע.

תוצאה של הנג-אובר

הגעתי לביתו של פון טרייר (שלט פשוט שעליו כתוב "טרייר" תלוי על הדלת, החלק של ה"פון" בשמו הוא בדיחה של סטודנט בהאנג-אובר), הממוקם כחצי שעה נסיעה מקופנהגן באזור כפרי ושקט המשקיף על נחל, וחיכיתי לדמותו השלווה והמגלומנית שתפתח את הדלת ותזמין אותי פנימה לארוחת צהרים.

הייתה הפתעה קטנה בבחירתו לשחק את המארח. פון טרייר ידוע בסלידתו מנסיעות ברחבי העולם, תוך שהוא מציין את חרדתו מטיסות כסיבה לכך שמעולם לא ביקר בארה"ב, מדינה שאת תרבותה הוא משמיץ בעליזות בעבודתו.

טרייר לבוש בסגנון שנראה לי כמו אופנת קיץ דנית קז'ואלית, טי שירט, מכנסי עבודה וסנדלים, שתואמים את דמותו הגמלונית. הוא אדיב, מתוח מעט. הוא מצחקק לעיתים קרובות מהערותיו, שאותן, אפשר להבין די מהר, הוא לא מתכוון שאקח לגמרי ברצינות.

אז הסרט החדש עוסק בעיקר באינטנסיביות שבאבל? טרייר הודה בפומבי שהעבודה נולדה מדיכאון והוא מסרב לדבר על כך בכל מובן אחר מאשר ביטוי דומה לחלום של "חרדות עמוקות". האם היה בכך לפחות אלמנט של קתרזיס עבורו? "הדבר היחיד שאני יודע הוא שהעיסוק בעשיית הסרט היה טוב עבורי. כתבתי אותו מהר מאד רק כדי לעשות משהו במקום לשכב ולבהות בקיר. לא באמת חשבתי עליו בתהליך היצירה. עכשיו הוא יקר לי".

מוח קודח. דפו וגינסבורג מתוך הסרט

לפון טרייר יש מערכת יחסים מסובכת במיוחד עם הדת. הוא גדל, כך הוא מסביר, להורים אתיאיסטים בצורה קיצונית במיוחד (שבמקרה היו גם נודיסטים) ומתאר המרה לקתוליות כשהיה בן 30 כ"מרד טיפוסי במקום שהגעתי ממנו". כיום הוא מגדיר את עצמו כאתאיסט. הוא אומר שהמיר את דתו גם מכיוון שראה בדת הקתולית סוג של כיף.

*כיף?

"אני יודע שאתה יכול לחשוב כך אם אתה אדם צעיר המגיע מאירופה הדרומית. אבל אני ראיתי בתוך זה דברים מאד מבוססים: הקדושים, מריה הבתולה. זה היה צבעוני מאד. חשבתי גם שהווידוי הוא רעיון טוב מאד. טוב לדבר על דברים. בפרוטסטנטיות אתה חוטא ולא תוכל לעולם לעשות דבר בקשר לזה. זה הרבה יותר טוב להיכנס לחדר הקטן הזה", הוא נאנח. "אני חושש שאינני מאמין טוב".

האם מצא את אובדן האמונה שלו כדבר טראומטי? "להיות דתי יכול היה להיות פנטסטי. אני בטוח שזה עוזר לך בהרבה תחומים בחיים. אני אוהב את הטבע ואת החיים אבל באופן כלשהו זה קשה לחשוב שאלוהים זה או אחר הרכיב את הכל ביחד".

גאוות האמריקנים: פרינס ומדונה

אני שואל איך הוא מרגיש בקשר לתגובות המזועזעות מ"אנטי-כריסט". האם הוא ציפה לביקורת המרושעת? "לא, לא ציפיתי. אבל מהקריירה שלי אני כבר רגיל לזה. זהו סוג התגובה שאני אוהב - חלק אוהבים וחלק לא אוהבים. ולשנוא את זה עד רמה כזאת משמעו שגיריתי רגש מסוים, וככה זה צריך להיות".

טרייר מציין בבדיחות מסוימת שהבעיה היחידה עם צנזורה הייתה בגרמניה, וביפן: "יש להם בעיה עם שיער ערווה. אין להם בעיה עם מין. אבל הם לא רוצים לראות שום שיער ערווה. מותחנים יפניים תמיד קשורים בצורה כלשהי לשיער. אני חושב שקיים שם סוג של פטיש מתמשך".

כל המדינות הקתוליות, הוא אומר באירוניה, מרגישות עם זה בסדר גמור.

אנו מופרעים על ידי כניסתה של אשתו של פון טרייר יחד עם שני ילדיהם הצעירים, כולם מלאים חיוכים והמולה, שבדיוק חזרו מהקולנוע שם צפו בסרט "צ'ארמינג", קומדיה דנית. גם זה ז'אנר שהתנסה בו, הוא מזכיר לי, עם "הבוס של כל זה" (2006) בהצלחה מוגבלת. "חשבתי שזה היה סרט נחמד, הדנים אוהבים קומדיות. אבל אף אחד לא בא לראות אותו. כנראה שזו לא באמת קומדיה אם אני עושה זאת. ניסיתי כמיטב יכולתי".

האם שקל פעם לעשות קומדיה רומנטית? הוא מתעלם מהשאלה. "מייקל ג'קסון בדיוק מת. אני חושב שיש בזה מן ההגינות. הוא לא נראה מאושר במיוחד". הוא ממשיך ואומר שג'קסון היה דוגמה לאיכותה של התרבות האמריקאית. "זה מראה שהשיטה הזאת של ההתמסחרות האמריקנית עובדת. היא יכולה לייצר כמה דברים מעניינים באמת: פרינס וגם מדונה. *

"אנטי-כריסט", הסרט שהפך את כולם לאנטי

"אנטי-כריסט" מספר את סיפורם של פסיכיאטר ורעייתו (וילם דפו ושרלוט גינסבורג) שאיבדו את בנם הקטן בתאונה. המשפט הזה, שנראה על-פניו כמו עוד סיפור נוגה ונוגע ללב, מסתיר מאחוריו אוסף של זוועות שהפכו את הסרט לסרט אימה מהסוג שירתיע גם את חובבי הז'אנר, ולא רק בעלי קיבה רגישה.

בנם הפעוט של השניים נופל מהחלון בעת שהם מתנים אהבים בלהט. האם מאשימה את עצמה, ובעלה מעניק לה טיפול כדי להחזיר את שפיותה, אבל הטיפול לא מצליח והאישה משתגעת לגמרי. כאן ואילך נשטף המסך בזוועות, כמו מכות אלה באיבר מינו של הגבר, קדיחת חור ברגלו ועוד התעללויות פרי מוחה הקודח של האישה.

בהקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל קאן האחרון, הגיב הקהל בשריקות בוז. פון טרייר עוד ניסה להגיד שמדובר בסרט תראפיה פסיכואנליטי, אבל הציבור והמבקרים לא קיבלו את הזווית של הבמאי.