קוראים את המסך

"אם הייתי יכול הייתי עושה מזה סרט", הכריז הסופר ישי שריד (בנו של השר לשעבר יוסי שריד) מעל במת סינמטק הרצליה בעת שהציג את ספרו "לימסול" (הוצאת "עם עובד") בפני אנשי תעשיית הקולנוע. זה קרה בכנס ראשון שעסק בעיבוד ספרים לסרטים, שהתקיים לפני כחודשיים ביוזמתה של הקרן הישראלית לקולנוע והתאחדות הוצאות הספרים לרגל שבוע הספר, וכנראה יהפוך למסורת שנתית.

שריד, שגם הדגיש שספרו הוא "ספר טיסות לקפריסין", לא היה היחיד שהתבטא כך. אחד המשפטים שחזרו על עצמם שוב ושוב בכנס (ששמו הרשמי - "הולכים לעיבוד בקולנוע") היה "כשכתבתי את הספר ראיתי את הסרט". מצד אחד, מתבקש שסופרים יאמרו משפט כזה בעת פרזנטציה בפני מפיקי קולנוע, אבל מצד שני, כנראה שלא כך היינו רוצים לדמות את הסופרים שלנו בעת כתיבתם. אולי זו הסיבה לכך שהכתיבה הספרותית העכשווית היא במקרים רבים כתיבה קולנועית: קצבית, רזה, ומוגשת בשפת דיבור. כמו תסריט. אלא שבתסריט, העושר האמנותי של היצירה הקולנועית טמון ביכולת התמצות של התסריטאי שמנחה את הבמאי כיצד לפרש בעזרת מצלמה את הרעיונות וההנחיות שכתב. בספרות, במידה שהעושר המילולי אינו מובע על גבי הנייר, הקורא יתקשה, אם בכלל יחשוק, להפעיל את דמיונו.

סופרים בפרזנטציה

המשפט השני שחזר על עצמו בכנס הוא "זה ספר חצי ארוטי", במחשבה שצילומי תקריב של אקטים מיניים עשויים לעניין במיוחד במאים ישראלים. ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי מוכיחה שמחשבה זו אינה מנותקת מן המציאות: סקס ימכור, ויהיו מספיק שחקניות יפות שיתפשטו ואחר-כך יסבירו שהעירום הוא אמנותי. איש מבין הסופרים (וסופרת אחת, מירי רוזובסקי, שהציגה בצוותא עם העורכת שלה, נועה מנהיים מ"כנרת זמורה ביתן דביר", את "פעם בחיים") לא אמר: "הספר שלי מרגש", "הדמויות מורכבות ועגולות, מעוררות הזדהות וחמלה". יחד עם זאת, הסופרים הציגו פרזנטציות משכנעות וכי שאמונים על היכולת להעביר סיפור, הם עשו זאת לא פחות טוב מתסריטאים המיומנים בפרזנטציה מסוג זה.

לדברי כתריאל שחורי, מנכ"ל קרן הקולנוע הישראלי, הקולנוע המקומי התאפיין במהלך השנים במיעוט יחסי של עיבודים. לדבריו, רק כ-8% מהסרטים הישראלים הם עיבודים ממקור ספרותי. כלומר, ממוצע של שני סרטים מעובדים בשנה (בשנה יוצאים לקולנוע יותר 20 סרטים עלילתיים). השנה, עומדים לצאת להקרנות מסחריות כמות משולשת:

"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז יעובד לסרט על-ידי נטלי פורטמן, שתביים ותשחק. יהושע קנז זוכה לשני עיבודים של ספריו: "התגנבות יחידים", שאותו יעבד דובר קוסאשווילי, ו-"בדרך אל החתולים", שעובד על-ידי הצלם והבמאי חורחה גורביץ', והוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים שהתקיים בחודש שעבר.

את "ספר הדקדוק הפנימי" של דוד גרוסמן מעבד התסריטאי והבמאי ניר ברגמן, ואת "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" של א. ב יהושע, מעבד ערן ריקליס. תמר מרום ורם נהרי מגייסים את יתרת הסכום הנדרש להפקת הסרט "מקימי", עיבוד לספרה הסמי-אוטוביוגרפי של נועה ירון.

לעולם בעקבות הוליווד

עובדה ידועה היא שבהיעדר רעיונות מקוריים, תסריטאים ומפיקים בכל העולם רוכשים זכויות לספרים רבי-מכר, במטרה להופכם לסרטים מצליחים. אך ההיסטוריה מלמדת כי רובם נכשלים - אמנותית ומסחרית, מה שלא מפריע לחברות ההפקה להמשיך ולהחיות את הז'אנר. האסכולה הגורסת שספר צריך להישאר על מדף הספרים הולכת גוססת.

למרות שבקרב מפיקי קולנוע ובמאים רבים, קיימת תחושה שעיבוד רומן ספרותי מצליח לסרט קולנוע ימשוך קהל רב ויהפוך לשובר קופות, הסתמכות על ספר מצליח זוכה לרוב לחשדנות רבה בקרב הקהל ובמקרים רבים נידונה לאכזבה - ראו "חיי אהבה" על-פי רב מכר של צרויה שלו, "הבוגד הקטן" של לין רות' (המבוסס על "פנתר במרתף" של עמוס עוז), שני כישלונות טריים צורבים ומהדהדים. ובאופן כללי, כפי שלא לכל רעיון טוב או סיפור טוב יש הצדקה קולנועית, על אותו משקל, לא לכל ספר יש הצדקה קולנועית. מצד שני, יש את היוצאים מן הכלל: דרמות ישראליות המבוססות על ספרים ישראלים, הן שהצליחו עד כה למשוך צופים, כמו "מישהו לרוץ איתו", "הקיץ של אביה", "בופור" (המבוסס על "אם יש גן עדן" של רון לשם), "המאהב" ו"חצוצרה בואדי".

בהוליווד תחום העיבודים מפותח בהרבה, ומצליח לקצור הצלחות בכל מגוון הז'אנרים: "הארי פוטר" על המשכיו, "נער החידות ממומביי", "נער קריאה", "הפצוע האנגלי", "שר הטבעות", "הסנדק", "הר ברוקבק", "ארץ קשוחה", "בלייד ראנר", "צופן דה וינצ'י" וסרט ההמשך שלו: "מלאכים ושדים" הם מפרט דוגמאות קטן מן העת האחרונה.

ועדיין, אחוז ההצלחות נמוך משמעותית מאחוז הכישלונות.

חולמים על סרט

על-פי רוב, מלאכת אדפטציה קולנועית מורכבת מכתיבת תסריט מקורי. נחוצה מומחיות רבה כדי להגיח מן הקונפליקט הפנימי הממלא עמודים רבים ברומן, ולעצב סצנות שבהן עולמן הפנימי של הדמויות משתקף מן החוץ אל הפנים, כפי שנדרשת יכולת לא מבוטלת לשמר יסודות עלילה בסיסיים, לתמצת, "להראות את" ולא "לספר על", להמחיז קולנועית קונפליקט אישי מורכב ולהימנע מעיבוי הסרט בעלילות משנה. לא הרבה תסריטאים בעולם יודעים לעשות זאת.

בקרוב ייוודעו תוצאותיו של אותו כנס בסינמטק הרצליה: מי מהספרים יהפכו לסרטים, ומי מהם ייוותרו במחסני ההחזרות של שני האוליגופולים: "סטימצקי" ו"צומת ספרים", תאגידים שהפכו את שיטת הקונסיגנציה (משגור) לאמנות, ואת האמנות הפכו לשוק.

מה שבטוח הוא שלפחות שני ספרים מתוך העשרה שהוצגו בכנס יהפכו לסרטים. הקרן הישראלית לקולנוע כבר הבטיחה לתקצב הפקת שניים מהם.

מה שעוד בטוח הוא, שיותר ויותר סופרים (גם בהתחשב במצבם הכספי הקשה בשל עודף ההיצע ושלל מבצעי הנחות מבזים) יכתבו ספרות קולנועית במחשבה תחילה.

שם הכנס, "הולכים לעיבוד בקולנוע", הוא גם המסקנה העצובה בכל הסיפור: עבור חלק גדול מהסופרים שהשתתפו בכנס, הסיפורת היא ברירת מחדל. הם בכלל חולמים על סרט. *