עכשיו אני כי ההוא הלך - תמיר לאחר הפרידה מפישמן: "זה היה נורא, קפטן אחד צועק ימינה והשני שמאלה"

חילוקי הדעות בין בעלי בית ההשקעות לא נפתרו והחבילה התפרקה: "עם כל הכאב, זה הרבה יותר פשוט" ■ אלדד תמיר בראיון בלעדי למגזין G, לא מפחד מהחשיפה לתקשורת, חושב שהעליות בבורסה הן כמו התקף חרדה, ומעריך ששטייניץ ונתניהו "לא עשו כלום ורק אמרו שהכול בסדר"

החלטתם של אלדד תמיר ודני פישמן לפרק את החבילה, בנובמבר שעבר, אולי הכתה בתדהמה פעילים רבים, אבל את מי שהכיר את הזוג הנוצץ של שוק ההון היא הפתיעה הרבה פחות. הבעלים והמנכ"לים המשותפים של בית ההשקעות הממתג את זוגיותם, תמיר פישמן, הרגישו זה כבר שהזוגיות שלהם מתפרקת, והחליטו לעבוד על זה. במשך שנה הם התמסרו לטיפולה של פסיכולוגית ארגונית, שליוותה אותם, עד שהגיעו למסקנה שפרידה היא הפתרון היחיד. כמו בכל טיפול זוגי שבא בעקבות משבר עמוק ביחסים, שניהם היו מחויבים לפגישות והתמסרו להן באופן מוחלט, למרות הקשיים הכרוכים בכך.

"נתנו לתהליך הזה את הצ'אנס", אומר תמיר, שקיבל משמורת מלאה על החברה ועל העובדים, ומנהל אותה לבד בשנה ומשהו האחרונות. פצעי הגירושין שעוד לא הגלידו, קשיי ההורות המשותפת לילד אהוב שעבר טלטלה, והבדידות אחרי 12 שנים של שותפות ושל קרבה שהפכו לקורקטיות יבשה, גורמים לו לקחת הרבה אוויר לפני שהוא מדבר בראיון גלוי לב ובלעדי ל-G. "כמו בכל מערכת יחסים, היו לנו הרבה עליות וירידות והיו לא מעט ניסיונות לסדר את העניינים".

הטיפול פתח פצעים ישנים?

"עם זה הסתדרנו. תמיד ידענו לריב, להבין זה את זה היטב. זאת הייתה השלמה לדעת שזה לא טוב לכולם. שותפות של מנכ"לים משותפים אפשר להשוות לחיי נישואין בלי אהבה וסקס, אבל עם ילדים. מערכת היחסים שלנו הייתה מאוד ברורה בהתחלה. ידענו מי טוב במה, אבל באיזשהו מקום דני עבר תהליך ולא יכול היה להיות יותר במקום הזה. היום אני לא מאמין במערכת יחסים של שני מנהלים. ניסינו, התאמצנו, ועכשיו אנחנו נמצאים בשלב של זוג גרוש שגר עדיין יחד; דני הוא דירקטור ובעל מניות, ומפתח עסקים עצמאיים משלו".

במסגרת הפרידה ויתרת על קרן הנדל"ן של בית ההשקעות.

"אף פעם לא ממש רציתי בה. לא התחברתי לתרבות העסקית הבעייתית של מזרח אירופה, לעובדה שאין שם שקיפות. דני הקים את הקרן וניהל אותה, ובלי שהתכוונתי מצאתי את עצמי המנכ"ל שלה, כך שהיה מאוד טבעי שהוא ימשיך לטפל בה".

למה לא מכרתם את המניות והתחלקתם ברכוש?

"שאלו אותי למה לא מכרתי בשיא, הרי לא היינו מחוברים לממסד. החברה הזאת היא סוג של חלום. זה הבייבי שלי, סוג של ציונות וערכים. יש דברים שלא עשיתי בה קודם ושאני צריך לעשות. אז נכון שאין לי עם מי להתייעץ בדברים הקטנים, אבל מצד שני אני ודני מאוד שונים, מה שלא הקל את ההתנהלות. זאת הייתה שנה נוראית. כמו ספינה בים סוער כשקפטן אחד צועק ימינה והשני שמאלה".

ולהיות קפטן יחיד?

"עם כל הכאב, זה הרבה יותר פשוט".

עכשיו אני כי ההוא הלך

במשך העשור שבו ניהלו את תמיר פישמן יחד, היה זה דווקא פישמן שנטל את אור הזרקורים, ושהפך לפנים המזוהות עם בית ההשקעות בתקשורת. תמיר, שנשאר מאחורי הקלעים, הצטייר אולי כמנהל מוכשר, אבל כמפקד אנונימי ודהוי קצת בצבא של שוק ההון. צופי "לילה כלכלי" בערוץ 10, שם הוא מופיע בחודשים האחרונים כפרשן, כחלק מהמהפך התקשורתי שעבר, רואים שבעצם מדובר באדם חריף, מהיר מחשבה ובעל יכולת ניתוח מרשימה. מצד שני, אנשים שעבדו איתו בעבר מתארים אותו כאיש עסקים שעובד מהבטן, אינטואיטיבי ורגשן, מה שלעתים בעוכריו. מה הוא אומר? הוא מכנה את עצמו "יקה מורד". היו תקופות שאף נייר במשרד לא היה יוצא בלי שהיה עובר אותו, כי קשה לו עם דברים לא מושלמים, אבל מצד שני, הוא אוהב סיכונים כמו כל איש שוק הון קלאסי, כמו דני פישמן.

לתחילת הקשר העסקי בין השניים ב-1996 יש שתי גרסאות, כמו אצל כל מי שרק ירד ממדרגות הרבנות. כל אחד מהם טוען שהוא זה שפנה לאחר ושיזם את הקמת העסק, ואם תשאלו את מקורביו של כל אחד, תשמעו מהם אומר ש"הוא דני" או "הוא אלדד" היה המנוע לצמיחה המהירה של המותג תמיר פישמן. זה לא משנה את העובדה שהם נזהרים מאוד זה בכבודו של זה, שוקלים מילים בקפידה כדי לא לבקוע את מערכת היחסים השבירה, כדי לא לפגוע בילד המשותף.

על-פי גרסתו של פישמן: "הכרתי את אלדד מהשוק כשהתחרינו על חברות היי-טק. פניתי אליו ורציתי שיצטרף לעסק העצמאי שהתחלתי להקים, אבל הוא העדיף אז להישאר באוורגרין. כשהבנתי שזה לא מתאים לו, המשכתי עם שותף אחר. אחרי כמה חודשים הוא התקשר ושאל אם זה עדיין רלבנטי, הוא הצטרף והשותף עזב".

על-פי גרסתו של תמיר: "יום אחד אני עוזב את אוורגרין בהחלטה קפריזית של שעה. זאת הייתה חברה ציבורית, ואני הייתי המנכ"ל הכי צעיר בהיסטוריה של שוק ההון, בן 32 בסך-הכול. החלטתי שהגיע הזמן לממש את החלום בעצמי, ואני פונה אל דני, שאותו הכרתי בכמה סיטואציות שבהן התחרינו זה בזה, ואני זוכר שהתרשמתי מהמקצוענות ומהיכולת שלו, ואמרתי שאפשר לעבוד יחד. אני עובד הרבה מהבטן, והחלטנו שזה מתאים. לא היינו חברים, בהתחלה היה לנו עוד שותף והעסק צמח במהירות".

על דבר אחד אפשר להסכים: הם נפגשו כשתמיר עבד באוורגרין ופישמן בי.ל.ר שוקי הון, וכעת, עם הפרידה, תמיר נאלץ להמציא את עצמו מחדש, לפחות במובן התקשורתי. "הרבה שנים נמנעתי מטלוויזיה כי היה לי פחד שלא אצליח להעביר את המסרים שלי נכון", הוא מאשר. "רני רהב (איש יחסי הציבור שלו, ל' ר') דחף אותי באהבה לעניין, ואני נהנה. זה לא בא בבת אחת. יש משהו נורא מפחיד כשהמצלמות נדלקות".

החשיפה קשה לך?

"בהיבטים מקצועיים - לא. עד עכשיו נמנעתי מחשיפה אחרת, כי רוב החשיפה שעיתונות אוהבת היא חשיפה שלילית".

ועכשיו אין לך ברירה. פישמן איננו ואתה הפנים של העסק.

"מדהים אותי שאת חושבת ככה, בעיניי זה אף פעם לא היה אחרת. אני לא מקבל את זה".

ואלס עם תמיר

תמיר, 47, נולד בקיראון לאב יליד הארץ, איש צבא קבע, ממקימי מערך הנ"מ, ולאם שעלתה מהולנד. סבא שלו, הקצין לנגר, היה מפקד המשטרה הבריטית בירושלים. אחי סבו, שהיה קומוניסט, הצטרף למחתרת הצרפתית שלחמה נגד משטר וישי, הוצא להורג בגיליוטינה, ועד היום נקראת אחת מתחנות המטרו, "מרסל לנג'ר", על שמו.

כשמלאו לאלדד 10 מונה אביו לנספח צה"ל ביפן, והוא מצא את עצמו ילד בארץ זרה, בלי לדעת מילה באנגלית או ביפנית. "הכניסו אותי לבית הספר לבנים 'סנט מרי'ס', לבשתי חליפה עם עניבה אדומה, למדתי יפנית מהטלוויזיה ונאבקתי בשנאה ליהודים", הוא משחזר. "בגלל שהיה מדובר במוסד נוצרי, כל בוקר נפתח בתפילה מול צלב ענק. נחשפתי לתרבות מדהימה של שליטה עצמית, 'נעשה ונשמע', ושל אהבת אלימות מפחידה".

בתום השליחות חזרה המשפחה לרחוב צה"ל בקיראון, ואלדד - יו"ר מועצת התלמידים ושחקן כדורסל מצטיין באליצור קריית אונו - החליט בגיל 15 להירשם לפנימייה הצבאית בתל אביב. "היום הבחירה הזאת נשמעת לי מזעזעת", הוא אומר. "זה היה סיוט".

אחרי שנה הוא חזר לקריית אונו, התגייס, וקצת אחרי סיום קורס קציני שריון פרצה מלחמת לבנון. "הייתי קצין טרי, ולחמנו בגזרה המזרחית תחת פיקודו של דורון רובין. היינו במארב בחמדון עם פצועים ועם הרוגים מסביב, עברנו קרבות קשים, אבל הקשה מכול הייתה הפריצה למערב בירות. זה היה סוריאליסטי. הובלתי בטנק הראשון של הכוח שנכנס מצפון, כשמדרום נכנסו הכוחות מסברה ומשתילה. הקרבות היו איומים, בלי מפות, בלי תכנון, בלי מפקדים בכירים בשטח, עם הרוגים, עם פצועים ועם ניסיונות חילוץ".

איך מתמודדים עם זה נפשית?

"אין מישהו שלא סוחב איתו פוסט טראומה. זה לא ברמה של הלם קרב. אפשר לחיות בשני אופנים - או בהדחקה מלאה, או בעבודה שעם השנים עוזרת להתמודד".

ממש "ואלס עם באשיר".

"הסרט הצליח להעביר את התחושות, את הטירוף, את החיים המקבילים בתל אביב ובלבנון. ואחר כך באה מלחמת לבנון השנייה, עם הפחדנות ועם הברדק, עם חוסר היכולת לקבל החלטות, ועם תחושה של סף אסון. מי שהיה בשדה קרב יודע שהתנשאות כמו שהייתה לנו היא רעה חולה".

אחרי שסירב לחתום שנתיים קבע, הודח תמיר מתפקידו כמפקד פלוגה, וביום השחרור טס מלבנון לשדה דב, ומשם נסע לאוניברסיטת תל אביב, לשיעור הראשון בכלכלה. עם סיום הלימודים הצטרף ל-WTI, קרן הון סיכון שהקים יצחק יעקב, יאצה, ששמו נקשר שנים אחר כך בפרשה ביטחונית הקשורה לסודות הגרעין. החברה נסגרה בסופו של דבר בגלל חוקי מס, ותמיר עבר ל-SPD, חברה לייעוץ ולתכנון אסטרטגי. "בית הספר האמיתי שלי למינהל עסקים", הוא מספר. "במקביל עשיתי תואר שני ושישים ימי מילואים בשנה. הגענו לחברות שלא הכרנו, והיינו חייבים ללמוד אותן במהירות ולבנות תוכנית אסטרטגית. למדתי את המשחק הפוליטי שבשכירת חברות ייעוץ. מעטים המקרים שמישהו משתמש בחומר שהן מציעות. אנשים אוהבים לשלם הרבה כסף בשביל המצפון, ולזרוק אותו לפח".

אחרי ארבע שנים בחברת הייעוץ הצטרף להקמת בית ההשקעות של דברת ושרם בכלל, ויום אחד הציעו לו לנהל את אוורגרין שוקי הון, זרוע בחברת ההשקעות שהקים יעקב בורק. אחר כך באה השותפות עם פישמן.

"חוויתי סוג של קפקאות"

בשנת 2000 נקלע תמיר למשבר הראשון והחמור של פעילותו כאיש שוק הון. הוא כיהן אז כנשיא תמיר פישמן, שזינק ממעמד של בית השקעות זניח לבית השקעות בינוני, ומצא עצמו מעורב בחקירה של רשות ניירות ערך בחשד לדיווח כוזב בתשקיף החברה ערב הנפקתה בבורסה. טענת עורכי דינו הייתה שדובר ב"טעות סופר", שהתגלתה במקרה על-ידי תמיר, ושהועברה מיד לרואי החשבון ולעורכי הדין של החברה ודווחה לרשות.

תמיר נחקר, הוגש נגדו אישום, ובסופו של דבר הורשע על-פי הודאתו בעסקת טיעון, יחד עם רו"ח דניאל לבנט ועו"ד מיכאל ברנע, בסעיפים של "אי-דיווח במועד" ו"אי-דיווח שאינו עומד בדרישות החוק". השופטת עדנה בקנשטיין הטילה עליו ועל החברה קנס בסך 60 אלף שקלים. פרשה, שאף על פי שהסתיימה כבר לפני ארבע שנים, היא עדיין טראומטית עבורו; בעיקר שלב החקירה שנמשך שעות ושהסתיים בשתיים לפנות בוקר.

"זה היה שיעור לחיים", הוא אומר היום. "פרק קטנטן מאיוב. הייתי קם בבוקר ולא מאמין שזה קורה לי. שמו את התמונה שלי על עמודים שלמים בעיתון, אמרו שאני במעצר למרות שלא ישבתי אפילו יום אחד. בחקירות איימו עליי כל הזמן. הפעילו עליי טקטיקות, נתנו לי לשבת בחדר בלי לצאת לשירותים, השאירו אותי לבד במשך שעה וחצי, כאילו רצחתי את רבין. החרימו לי את המחשבים, חיטטו במיילים אישיים, נכנסו לחדר החקירות ואמרו שזה אומר ככה וההוא אומר ככה ושאני אגיב. באיזשהו שלב מצאתי את עצמי בדילמה מוסרית: או שאני הולך עם האמת עד הסוף, או שאני מודה וממשיך הלאה".

מה עבר לך בראש?

"הבנתי שאם אני לא סוגר את העסק הזה החברה שלי גמורה, ואז הודיתי בטעות סופר. תביני, ישבתי כמו עבריין על ספסל הנאשמים, חוויתי סוג של קפקאות. עברתי שיעור לחיים ואיבדתי את הנאיביות שיש צדק בעולם".

המשבר המשמעותי השני, הפרידה מפישמן, תפס את תמיר בעיצומו של משבר אחר, זה של הכלכלה העולמית. הוא מתאר כיצד ניווט את הספינה במים הסוערים עם צוות מצומצם. "הרגע הכי קשה", אומר תמיר, "היה ההתמודדות עם מציאות פיננסית קשה ועם הצורך להיפרד מאנשים שאתה מאוד אוהב, מחוסר ברירה. בתחילת המשבר קיבלתי מחמאות בעיתונות כשאמרתי שהוא סוג חדש של תופעה תקשורתית, כיוון ש-95% ממנו הוא פסיכולוגי, והפסיכולוגיה משפיעה על הצרכנות הפיננסית. בגלל שהתקשורת עשתה תחרות במי מפחיד יותר, אנשים לא יצאו במשך חמישה חודשים מהבית".

אז גם העליות הנוכחיות בבורסה הן בועה?

"לא. זה כמו התקף חרדה. אי-אפשר להיות בחרדה כל הזמן, ולכן בעצם לא היה משבר כלכלי ממשי".

ומה עם הסאב פריים?

"זה נכס פיננסי אידיוטי, והיו בעבר נכסים אידיוטיים. אם לא היו נותנים בזמנו לליהמן ברדרס להתמוטט, זה לא היה קורה. השוני הוא שבעבר היו הולכים לשורת יועצים, היה איזשהו תהליך קוגניטיבי שייצר החלטות שקולות יותר".

אתה גם לא מתרגש מירידת הדולר, שוב.

"בשפל הוא היה 3.4 והיום 3.9. שער החליפין של המטבעות הוא שוק מאוד ספקולטיבי. קשה מאוד לתת לו ערכים כלכליים. הבעיה היא שמדינת ישראל יצואנית, ולכן חייבים לעשות משהו. הנגיד הוא היחיד שתפקד במשבר הזה, והוא מודע ונלחם. יש דרכים יותר קיצוניות לשמור על ערך המטבע".

כמו מה?

"ריבית, מדיניות אלכסון שבדיעבד לא הייתה כל-כך גרועה, מס על תנועות הון זרות".

מה דעתך על האופן שבו שטייניץ ונתניהו טיפלו ומטפלים במשבר.

"הם לא עשו כלום, אלא נתנו לעניינים להתנהל. אמרו שהכול בסדר".

אם המשבר פסיכולוגי, יכול להיות שהרגעת הלחץ דווקא נחוצה.

"זה כמו שיש מישהו עם התקף חרדה ותגיד לו לא לפחד. אנחנו מושקעים בהרבה חברות היי-טק. הממשלה הקימה קרנות שאמורות לתת הלוואות לחברות, רק שהבנקים דורשים ביטחונות גבוהים שהחברות לא מסוגלות לעמוד בהן, אז הכסף מגיע למי שלא זקוק לו באמת. יש משבר בהון סיכון. לביבי היה חזון כשר אוצר. אני לא יודע מה קרה לו כראש ממשלה".

לבתי ההשקעות הגדולים היה יתרון עליכם?

"עשינו עבודה אסטרטגית מחקרית, והתברר שמעל 50% מהלקוחות לא רוצים בתי השקעות גדולים. אף אחד לא רוצה להיות במקום שייתנו לו מוצרים פיננסיים מתוחכמים, אבל אין בו יחס אישי. אנחנו מכוונים לארגונים גדולים, לקורפורייטס, וללקוחות שדורשים שירות. השוק הפיננסי הוא שירותי ולא מוצרי במהותו. רמת העזיבות אצלנו הייתה מהקטנות בשוק, וההכנסות ירדו בגלל הירידה בשווי הנכסים. אנחנו מחדדים את השירות לאור הקונסולידציה, ומכוונים את הספינה ליתרון היחסי, למיתוג, להבדל בין אאודי למאזדה".

היית בחזית של המשבר. איך זה נראה שם?

"בגלל ההיסטריה היינו צריכים לנהל את החברה עם כיווץ הכנסות של 5% בכל חודש, ולרדוף אחרי נקודת האיזון".

ועכשיו?

"הדברים התחילו להתאזן לאט-לאט".

צרו איתנו קשר *5988