כל אחד יכול להחליף את אלכס פרגוסון

ביום ראשון שלחו שני כדורגלנים לשעבר, שבמקרה לשניהם יש תספורות שמרניות, את הקבוצות שלהם לדשא באצטדיון וומבלי למשחק שפתח את עונת 2009/10 באנגליה. צ'לסי ניצחה את מנצ'סטר יונייטד בקרב על מגן הקהילה, אם כי המשחק הזה תויג דווקא כקרב בין מאמנים ולא בין קבוצות: קרלו אנצ'לוטי של צ'לסי, ואלכס פרגוסון של מנצ'סטר יונייטד. יש עכשיו עניין מיוחד באנצ'לוטי, כי הוא חדש בפרמיירליג, וגם בפרגוסון, בגלל שהוא ותיק ומבוגר. שניהם בעצם כוכביו האמיתיים של המשחק. מי מהם יצליח להוביל את קבוצתו לתהילה בעונה הקרובה?

האמת היא שאף אחד מהם לא באמת יצליח. האובססיה סביב מאמני כדורגל היא דבר מטעה. הם בקושי משפיעים על התוצאות. בכלל, יש הטעיה גדולה סביב המוסד הזה שנקרא "מאמני כדורגל". פרגוסון ואנצ'לוטי מתפקדים יותר ככלי שיווק למועדונים שלהם ופחות כמאמנים.

הנה ההסבר הקצר: משכורות השחקנים הן אלו שקובעות כמעט בבלעדיות את התוצאות בכדורגל. סטפן סיזמנסקי, פרופסור לכלכלה ב-Cass, בית ספר לעסקים בלונדון, בדק את ההוצאות הכספיות של 40 מועדונים באנגליה בין 1978 ו-1997, וגילה כי יש יחס ישיר של 92% בין גובה הבזבוזים של מועדון לבין המיקום הסופי שלו בטבלה. הקבוצות שמשלמות יותר הן אלו שמנצחות.

לפי המחקר של סיזמנסקי, מספר מועט מאוד של מאמנים, דוגמת בראיין קלאף (נוטינגהאם) וביל שאנקלי (ליברפול), הצליחו להביא תוצאות טובות יותר מהמצופה ביחס לשכר השחקנים ששולם בקבוצותיהם. לעיתים, מאמן מצליח באופן לא רגיל כשהוא מביא איתו אינפורמציה שלא ידועה לאף אחד בליגה המקומית. בגלל זה ארסן ונגר כל כך הצליח בשנים הראשונות שלו בארסנל: אף אחד אחר באנגליה באותה תקופה לא ידע יותר מדי על שחקנים זרים, או מה בדיוק כדורגלנים אמורים לאכול. באופן דומה, חוס הידינק הצליח עם דרום קוריאה, אוסטרליה ורוסיה, כיוון שהוא לימד את הנבחרות האלו את העקרונות הכי חדישים של הכדורגל האירופאי.

אבל פערי המידע האלו כבר לא קיימים יותר בכדורגל האנגלי. לכל מי שמתעסק במשחק בממלכה בימים אלו יש גישה לאימונים היעילים ביותר. הפרמיירליג הפכה לשוק מידע שמציע אינפורמציה מושלמת לכולם.

העיקר שאני מסופר נכון

בכדורגל האנגלי של היום, אפשר להחליף את המאמנים בבובות וצעצועים, מבלי שתהיה השפעה על מיקום הקבוצות של מאמנים אלו. המאמן משמש בעיקר ככלי שיווקי עבור האוהדים, התקשורת, הספונסרים והשחקנים. הוא משמש כדובר המועדון ואנשים מתייחסים לדבריו ביראת כבוד מיסטית. ובגלל שאין יותר מדי דברים שהוא באמת יכול לעשות, הדבר הכי חשוב מבחינתו זה להיראות, פיזית, כמו האיש המתאים לתפקיד.

מה זה אומר? שקודם כל, הוא חייב להיות זכר. המאמן האופייני באנגליה כמעט תמיד יהיה לבן, עם ראש המעוטר בשיער הגזור בתספורת שמרנית; הוא יהיה מעל גיל 35, והוא יהיה כדורגלן לשעבר. מועדונים יודעים שאם הם יבחרו לתפקיד מישהו שעונה על כל הקריטריונים האלו, האוהדים, התקשורת, הספונסרים והשחקנים יאהבו את המינוי. כמובן שאין ראיה לכך שאם היית שחקן טוב (או אם אתה לבן שיש לו תספורת שמרנית), אתה בהכרח הופך למאמן טוב יותר. ובכל זאת, אני בטוח שהמועדונים יכולים להפסיק להפלות לרעה במינוי לתפקיד המאמן אנשים שלא היו כדורגלנים, או נשים, או שחורים. כיוון שגם אם המועדונים ימנו לתפקיד את הבחורה השחורה החכמה ביותר על כדור הארץ שמעולם לא שיחקה כדורגל, תהיה לה השפעה מועטה מאוד על התוצאות, לטובה או לרעה.

אם אני הייתי מאמן את היונייטד, סביר להניח שהייתי משיג את אותן תוצאות שמשיג פרגוסון. למרות זאת, האוהדים, התקשורת והשחקים לא היו מקבלים אותי. ההישג הגדול של פרגוסון הוא לא התארים והניצחונות אליהם הגיע, אלא העובדה שהוא מצליח לשמר את האמון בו מצד כל הגורמים ביונייטד במשך תקופה כל כך ארוכה. הגורמים האלו מגבים אותו בגלל האישיות שלו, ובגלל שהוא מגלם את אופייה של היונייטד. זה הסוד האמיתי מאחורי ההצלחה של פרגוסון - ולא השפעה תיאורטית כזאת או אחרת על תוצאות כדורגל.

דבר אחד בטוח: אם אתה מצליח להישאר במשך 23 שנים המאמן של הקבוצה העשירה בעולם, בתקופה שבה הכסף הוא הפרמטר העיקרי לקביעת התוצאות, אין ספק שאתה תצליח לזכות בהרבה תארים.

יום יבוא וקבוצה צדיקה אחת תפסיק להעסיק מאמנים, ובמקום זאת תאפשר לאוהדיה לבחור את הסגל בסקר שייערך באינטרנט. הקבוצה הזאת תצליח, משתי סיבות: היא תרתום לעצמה את הידע של ההמונים, וגם כי היא תוכל להשתמש בכסף שהיא תחסוך על מינוי מאמן להעלאת השכר של שחקניה.

אבל היום הזה רחוק מאוד. הכדורגל המודרני עדיין מסורס לטובת המסורת שלו. בדיוק כפי שבתקופת האבן השבט היה צריך את רופא האליל שלו, וכפי שכיום זירת מסחר של בנק השקעות זקוקה לכלכלן, כך מועדון כדורגל זקוק למאמן.