מיומנו של איש היי-טק: חוויות מנתב"ג באוגוסט - "הצילו"

שדה התעופה בתחילת אוגוסט נראה שונה משאר ימות השנה, שבהם אנחנו מורגלים לטוס. שדה הקרב הזה, המכונה נתב"ג, אותה חנות דיוטי-פרי ענקית שאליה מחובר במקרה טרמינל נוסעים, נראה כמו רחוב ראשי במומביי.

אין תורים, אין חוקים, אין מקום לסיכה, ובגדול - איש הישר בעיניו יעשה.

הרוטינה שלי בשאר ימות השנה היא זו: בידוק ביטחוני בתור המיוחד לביזנס (1 דקה), צ'ק-אין זריז בתור של מחזיקי כרטיס זהב (2 דקות), שיקוף (2 דקות), דרכונים במכונה הביומטרית (1 דקה), הליכה ב"שיפוע היוצאים" (1 דקה), החלפת מט"ח (2 דקות) והופ, ללאונג' לשתות קפה (2 דקות).

את המסלול הסטנדרטי הזה אני רגיל לעבור ב-15 דקות, אם אין בדרך תקלות מיוחדות (כמו החלפת משמרת של אנשי הבידוק הביטחוני, בעיות במחשב בצ'ק-אין או תקלה במכונה הביומטרית).

ובאוגוסט? התור לבידוק הביטחוני משתרך עד כמעט מחוץ לטרמינל, בצ'ק-אין של טיסות השכר יש רק תור עצבני של נשים וטף. בניגוד לתורים אותם אנו מכירים מימים ומקומות אחרים, בתור הזה אין תור. הוא משתרע לרוחב ולא לאורך ומיקומך בו הוא דינמי - התזוזה מוכתבת לך על-ידי שכניך לתור, שדוחפים אותך לפחות מ-3 כיוונים שונים.

בלי קפה, הרחק מהבת זוג

אחרי קרוב לשעה של המתנה, אתה מגיע רצוץ אך נחוש לעמדת הצ'ק-אין, מחפש קצת רחמים בעיניה של דיילת הקרקע. שום כרטיס זהב ושום מעמד סנטור לא יעזרו לך כאן. מי ששילם כל-כך מעט על חבילת נופש, שלא יצפה לקבל שום מיילים על הטיסה, מושב מועדף או מקום ליד בן או בת הזוג. "אתה ב-48D והיא ב-21F", היא מודיעה באכזריות, "אחרי שתעלו לטיסה, תבקשו ממישהו להתחלף".

שני חברי ילדות מחולון ועוד סבתא תוקפנית מנתניה צמודים אליי מאחור, מציצים מאחורי כתפי ומקשיבים בקשב רב לדיון ביני לבין הדיילת. ומרגע שנתנה זו את כרטיס העלייה למטוס, דוחפים אותי השלושה כאיש אחד הצידה ומפנים לעצמם מקום מול הדיילת.

עוד מעט ייגמר הסיוט, אני מעודד את עצמי, רק עוד כמה תחנות ואני בקפה הנכסף. אבל זה ממשיך. התור לשיקוף משתרך וכמעט משתלב עם התור למקדונלד'ס, ואנחנו מזדחלים בצעדים קטנים וחסרי סיכוי לעבר הבדיקה הנכספת. עוד 20 דקות עוברות ואנחנו באולם בדיקת הדרכונים.

אני מחייך חיוך גדול של שביעות רצון למראה 762 האנשים שמחכים בתור. "סופסוף, נוכל לעבור בלי תור", אני קורא בדיצה לעבר בת-זוגתי, ושם פעמיי לעבר המכונה הביומטרית. "ומה איתי?" אני שומע קול ענות חלושה מאחוריי. "גם אין לי כרטיס למכונה, גם הפקרת אותי, וגם אנחנו צריכים עכשיו לעמוד עוד שעה בתור?" היא מתייפחת.

עוד 40 דקות של חיכוכים ודחיפות בתור עם שלושה ילדים היפר-אקטיביים מנוזלים ודודתם החורגת, ואנחנו אחרי הדרכונים. הבורדינג לטיסה כבר התחיל ועימו נגוז גם החלום שלי לשתות קפה בלאונג'. "לא נורא", אני מנחם, נשתה כבר קפה כשנגיע. רק שייגמר כבר החופש ונוכל לחזור ולטוס כמו משוגעים - אבל בשקט.

הכותב הוא יזם ומנהל בתעשיית ההיי-טק