וני ענב לא זוכר כמה כסף בדיוק שלשל לכיסו ממכירת "המימד החדיש" לפני עשר שנים לענקית התוכנה האמריקאית BMC תמורת 675 מיליון דולרים, באחת מעסקות הרכישה הגדולות שידע ההיי-טק הישראלי. "בואי נראה", משרטט מי שכיהן כיושב ראש המימד החדיש וכמנכ"לה תרשים על נייר, עם שיעורי הבעלות של כל אחד מהשותפים. "המכירה נעשתה אחרי ההנפקה, ככה שנשארו לי בערך 20% ממניות החברה. נראה שהרווחתי בסביבות 110 מיליון דולר".
מה זאת אומרת בסביבות 110, אתה לא זוכר בעל-פה כמה הרווחת?
"לא. כי זה 2.1 מיליון מניות כפול 52.5, שזה המחיר שנקבע למניה. תעשי חישוב לבד כמה זה יוצא. כשיש לך מעל 100 מיליון, מה זה כבר משנה כמה בדיוק".
כמי שגדל במשפחה ששלחה את הילדים לעבוד בגיל 15, חלמת שתגלגל כאלה סכומים?
"כמו שפדרר אמר אחרי הזכייה האחרונה בווימבלדון - זה דברים שאתה לא יכול לחלום בתור ילד. אני לא מאלה שהגשימו את החלומות, כי עשיתי הרבה יותר מהחלום. מצד שני, זה לא מה שקבע את מידת האושר שלי, לטוב ולרע".
עם 110 מיליון דולר בבנק, הייאוש בכל זאת נעשה יותר נוח.
"אני לא מזלזל בזה, חלילה, אבל אם את שואלת מה הכסף נתן לי בחיים, התשובה היא חופש. לא רק לי. לכל המשפחה. לעשות מה שרוצים בלי לפחד. בני הבכור נסע לעשות דוקטורט בסטנפורד ונהיה פרופסור, בלי דאגות פרנסה. וכשהוא נחת בארצות הברית והיה צריך מיד אוטו, אז הוא קנה פורד מצ'וקמק ב-4,000 דולר, לא ב-40 אלף".
למה לא, בעצם?
"כי גם אוטו ב-4,000 עושה את העבודה. מובן שהגבול בין צניעות וקמצנות הוא בעיני המסתכל, אבל למשפחה שלנו זה מתאים. אתה יכול ללכת יותר בחופש על החיים שלך, אבל אתה לא נהיה מניאק. בני השני עבד לא מזמן בסומך חייקין (משרד רואי חשבון, ח' ש'). שלחו אותו לאמריקה והוא לא אהב להיות שם, אז הוא שבר חוזה וחזר לארץ. קנסו אותו ב-5,000 דולר, והוא לא הרגיש טוב עם זה ואמר לי, 'אבא, אם לא היינו כאלה, הייתי ממשיך לסבול עוד איזה שנה'. זה נקרא לקנות חופש".
איפה אתה קנית חופש?
"כשהחלטתי להפסיק להיות דומיננטי בחברות שאני משקיע בהן. אם להיות שותף בחברה, אז רק ב-7%, מקסימום 10%. הסכום הכי גבוה שהשקעתי בחברה עד היום היה 600 אלף דולר. אני לא רוצה, לטוב ולרע, שיהיה לי אכפת כל-כך, כמו שהיה לי אכפת עד למכירה ב-1999. אתה אומר, די, התעצבנתי מספיק. לא רוצה להגיע שוב למצבים כאלה".
"לא הלכתי למדוד שהכול מדויק"
ענב, 65, מחלוצי היזמים של תעשיית ההיי-טק המקומית, אכל הרבה קש עד שהגיע לשלב בחיים שבו הוא מתלבט אם לעבור את חופשת החורף בניו זילנד או בהוואי. בימים אלה, אגב, הוא נמצא באלסקה. ב-1983 הוא הקים, יחד עם יוסי הולנדר ועם דליה פרשקר, את המימד החדיש, שנקראה אז "המימד הרביעי". החברה עסקה בפיתוח ובשיווק חבילות תוכנה לאוטומציה של מרכזי חישוב ושל ארגונים גדולים.
ב-16 השנים שחלפו מאז שהוקמה המימד בחדרון עם מכונת צילום ועם מעבד תמלילים משרדי, ועד שהתמזגה עם BMC, ידע ענב לא מעט אקשן שהעלה לו את לחץ הדם, וגרם לו להבין שיש כאן סיפור מעניין, לפחות עבור חובבי האקזיטים והטכנולוגיה. מאבקי שליטה בין שותפים, משאים ומתנים יצריים, תרגילי שיווק אגרסיביים והרבה העמדות פנים כאילו הכול בסדר - גם כשאין כסף בבנק. כל החומרים שמהם קורצה החוצפה הישראלית נמצאים אצלו בשפע, מחפשים כותב שיעשה בהם סדר.
"כבר ב-1992, כשיצאנו לבורסה האמריקאית, הבנתי שיש פה סיפור שצריך לספר. שאל אותי יהודי יקר שהכרתי בליהמן ברדרס: 'נכון שאתה לא מאמין שאתה שווה 100 מיליון דולר? שאתה כל הזמן צובט את עצמך?' אמרתי, 'נכון, אבל לאט-לאט אני מתרגל'.
"שבע שנים אחר כך מכרנו את החברה. התחלתי לחפש ריגושים אחרים והחלטתי לכתוב ספר. כפרפראזה על ברק אובמה, שגדל באינדונזיה ושנהיה נשיא ארצות הברית, רציתי להעביר מסר שגם אם נולדת במעונות עובדים ח' בתל אביב, אתה יכול להגיע לנאסד"ק. אכפת לי גם שאנשים יכירו את המורשת של המימד, כי חבילות תוכנה זה לא דבר פשוט. זה לא שאלוהים ברא את העולם וברא גם את חבילות התוכנה. ובעוד עשרים שנה, כשהנכדים שלי יקבלו צ'קים וישאלו מה הסבא הזה עשה, מאיפה קרן השפע הזו, יהיו להם תשובות".
בימים אלה יוצא ספרו של ענב "נורדאו פינת וול סטריט" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר) , שכתב יחד עם המחזאית והמתרגמת ד"ר מרים יחיל-וקס. אפשר היה לקרוא לספר אוטוביוגרפיה, אלמלא בחר ענב לשנות את שמותיהם של חלק מהאנשים המוזכרים בו. לדליה פרשקר הוא קרא גליה שטריקר, יוסי הולנדר הפך לבני ויינברגר, ולשותפו ב"ענב סיסטמס", שקדמה למימד, הוא קרא בספר מוטי גלזר במקום מיכאל גוטר.
מי שמכיר מעט את הנפשות הפועלות לא יצטרך הרבה כדי להבין במי מדובר, כך שענב לא ממש יכול להסתתר מאחורי העקיצות ששלח לעבר הולנדר ("גילה חרדת סטטוס מביכה") ולעבר גוטר ("לי תמיד היה חשוב לעמוד בהתחייבויותיי, למוטי פחות"). עם שניהם נפגש ענב, במשך השנים, בבתי המשפט.
מהולנדר נמסר בתגובה: "אני שומע לראשונה ממך שרוני מוציא ספר. זכותו לכתוב ספר על חייו. נמנעתי מלדבר על זה במשך שנים, ואני לא רואה צורך לשנות את העניינים כרגע. אני מעדיף שלא להיות מוזכר ביחד איתו". את תגובת גוטר לא ניתן היה להשיג.
האם חשש ענב ממפגש נוסף בבית המשפט בעקבות הספר? "ברור שזה מבוסס עליי ועל יוסי ודליה", הוא משיב. "רק שלא הלכתי למדוד עם סטופר שהכול מדויק. גם לגבי עצמי שיניתי דברים. כתבתי שאחרי מלחמת יום כיפור ישבתי עם גולדה וסיפרתי לה על המלחמה. לא אני ישבתי, אלא גבי וקס, בעלה של מרים, ישב".
קצת מוזר. אתה מתאר את המפגש כחוויה אישית מרגשת, כשלמעשה לא היית שם.
"רצינו שהספר יהיה מעניין, לא בהכרח מדויק".
שינית פרטים בעקבות ייעוץ משפטי, כך שלא יוכלו לטעון שזה ביוגרפי?
"היועצים המשפטיים חשבו שזה בטח לא מזיק. שיניתי את השם של יוסי כי אין לי עניין שיבדקו במיקרוסקופ או שיוסי יבדוק במיקרוסקופ, אם הכול זה 100% יוסי. זה מישהו שמאוד דומה לו, ואם שגיתי אז סליחה. זה לא כל-כך מעניין אותי. הם חופשיים לכתוב את הספרים שלהם. אני לא התכוונתי לסגור חשבונות או להגיד דברים רעים. אני אפילו חושב שפרגנתי להם, לצד הביקורת. כשאתה מתגרש, זה ששכב איתך וגידל את ילדיך איתך, לא נהיה בן רגע השטן".
לא שטן, אבל כתבת בספר שהכסף גרם לאנשים שהכרת להתנהג אחרת.
"כסף משנה אנשים - יש פה על מה לדון בכלל? יש סכנה גדולה מזו?"
במה אתה השתנית?
"אני לא כל-כך השתניתי, אבל אני היוצא מהכלל. בשכונת המשתלה אני גר עוד מלפני המכירה. הדבר היחיד שעשיתי מבחינה חומרית היה לקנות דירה בקומה 14 במרינה בהרצליה מול הים. היום אחד הבנים שלי גר בה. בכל פעם שאני בא לשם אני אומר, 'רוני, לא יכול להיות שזה שלך'. כל החיים אתה מחונך להודות על מזלך הטוב, אם פעם תקבל יומיים סוויטה באיזה מקום על שפת הים; ופתאום דירה משלך, מעל 'ארנה', עם נוף מטרף עד אשדוד".
"צריך ביצי ברזל לפעמים"
הראיון עם ענב הוא הזדמנות לברר איך נראים החיים עשור אחרי מה שנראה כמו פסגת חייו המקצועיים. אלא שענב חולק על הנחת היסוד הזאת. "המאורע המעצב בחיי, שבו הבנתי שאני יכול לעשות מה שאני רוצה, היה לאחר ההנפקה באוקטובר 1992. נכון שלא מימשתי, אבל יכולתי. העסק היה נזיל, והייתי בשל למכור כבר אז, למרות שהייתי מרוויח רק 24 מיליון דולר. אין לי תשובת בית ספר לשאלה מתי כדאי למכור. אני המתנתי והרווחתי, אבל יכולתי גם להפסיד. פה בארץ מותחים ביקורת על המכירות לחו"ל, אנשים שחלקם הגדול לא מבין את הנושא וגם לא מביא איתו כסף. אם אתם חרדים לישראל, תיקנו אתם. יבוא מישהו עם הצעה ופספורט ישראלי - למה לא? לא כל דבר טוב חייב להימכר לחו"ל, אבל כן כל דבר קטן מחפש מערכת שיווק גדולה".
אתם דווקא זכיתם להרבה פרגון בישראל בעקבות האקזיט. איך התמודדתם עם החשיפה?
"זה הכניס המון רעש לחברה. התחיל מבול של טלפונים, ודליה שאלה מה עושים. אמרתי לה, כל איש לנפשו. זרמנו כולנו בחוסר ניהול טוטאלי במשך שלושה-ארבעה ימים. היה בלגן גדול".
בדיעבד, היית שומר על דממה תקשורתית?
"התראיינתי כי לא הייתה ברירה, היינו חייבים לשתף פעולה. חיים פלטנר טייל אצלנו עם מצלמות, ודן מרגלית ראיין אותי לערוץ 2. יעקב נאמן, שהיה עורך הדין של BMC וגם יעץ לביבי (שהיה אז בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, ח' ש'), אמר לו 'קח איתם רבע שעה', כדי להראות שאנחנו על המפה. ויש כאן הזדמנות לברך על עסקה בינלאומית.
"אז BMC טסו בהליקופטר כדי להצטלם עם ביבי, ולהספיק לפגישה עם אורנה ברי אחר הצהריים. ביבי כמובן תפר לעצמו כמה נוצות מהעניין הזה. הוא הצטלם כאילו הוא מברך את מכבי תל אביב כשהיא זוכה בגביע אירופה. היה די מגעיל, אבל במובנים אחרים הייתה גם הקלה גדולה".
יש כסף ואין אחריות.
"עשרות שנים הסתובבתי עם אחריות למאות משפחות, זה לא צחוק. כשהמניה שלך יורדת מ-22 ל-11 וכולם מחרפים אותי, בא אליי מישהו ושואל - הכול בסדר? ואני אומר, 'כן, שום בעיה'. אני טוב מאוד בפני הפוקר האלה. גייסתי עובדים כשלא היה לי כסף בקופה לשלם להם משכורת".
זה בא לך טבעי?
"זה מחוסר ברירה. יש לך הזדמנות לקחת את הבן אדם הכי טוב ב-8200 (יחידה בחיל המודיעין, ח' ש'), שהוא מוכשר כמו שד, נחמד, יעיל, נחוש. אותו אתה רוצה, ואין לך כסף בקופה. תיקח או לא תיקח? בטח שתיקח. צריך ביצי ברזל לפעמים, כי הייתי לא פעם במצב של הכול או לא כלום גם במשאים ומתנים מול הבנקים".
כשאני עוצרת בנקודה זו כדי להזכיר לו איך התחנן לקבל 100 אלף דולרים מבנק לאומי כדי לשלם משכורות, נועץ בי ענב מבט לא ברור. "אני מסתכל עלייך בזעם כי את שואלת אותי אם אני זוכר את המקרה. כאילו אני יכול לשכוח. היום אני הולך לבנק, שם להם פתק עם מה שאני רוצה ויוצא, והכול כבר מסתדר".
שם למנהל פתק, לא לפקידה.
"נכון, אבל זה לא חשוב. הפקידות הן חברות שלי. הטרנספורמציה בין זה שדורכים עליך ומשפילים אותך לבין מצב שיש לך כסף; לא צריך בשבילה 100 מיליון דולר. יש גברת אחת מבנק הפועלים שאותה אני ממשיך להשמיץ בכל הזדמנות. מי שנעצה בי את הפגיון זו מישהי ספציפית. לעומתה, בבנק לאומי עזרו לי הרבה".
תלמדו מדור המדבר
ענב רואה את עצמו כמי ששייך לדור המדבר של ההיי-טק, שהתקיים בשנות ה-80. "בנו לא מיהרו להשקיע", הוא מבדיל את עצמו מדור הבועה שקם אחריו. "קרנות הון סיכון לא היו קיימות אז, והסיכונים שנאלצנו לקחת היו בלתי מתקבלים על הדעת. את מדברת איתי עכשיו כי אני הצלחתי. אבל לא פעם ולא פעמיים היינו כפסע מהכישלון. גם רמת הפינוק הייתה אחרת לגמרי. עבדנו הרבה שנים עם משכורות צנועות או בלי משכורות, ונתנו שעות מסביב לשעון כמו מטורפים, גם בימי שישי. בקריית עתידים, לפחות לפי השקט בימי שישי עכשיו - זה לא ככה. מצד שני, היום הרבה יותר קל לעבוד מהבית, כך שקשה לי למדוד".
מה דעתך על התיקון לחוק של ח"כ שלי יחימוביץ', שמבקשת מאנשי ההיי-טק "לדפוק כרטיס"?
"חוקי העבודה לא יעזרו פה. כל זמן שהשיטה הקפיטליסטית עובדת, המניה עולה, האופציות שוות כסף והבונוסים דופקים - כולם שמחים. אין פה אחד נגד השני. יש פה רצון משותף של ההנהלה ושל העובדים להגיע לאותם מקומות. אנחנו בנינו קפיטריה לעובדים שלנו, גם מטעמי אהבה וגם מטעמים אנוכיים. הקמנו ועדה של עובדים שתבחר את האוכל, לא קפה וופלות, אלא אוכל אמיתי, כי דאגתי שלא יעזבו את המשרד. שלא יבזבזו לי שעה מהחיים אלא רק חצי שעה. אני הייתי ועד העובדים של האנשים האלה, כי היה חשוב לי שיהיו שמחים".
שמחים וזמינים תמיד.
"אין ברירה. אתה חלק מהמשחק. מהיום הראשון אמרנו לאנשים - זה לא חשוב כמה השיחה לפריז עולה, תנהל שיחה ארוכה, כדי שהלקוח ירגיש שאנחנו קרובים. והיינו עושים הקפצות. שולחים מישהו לפריז לארבעה ימים ואומרים לו, 'אהלן ישראל. אשתך אולי חושבת שאתה חוזר הביתה, אבל אתה ממשיך ליומיים לברצלונה, כי צריך לצ'פר את הלקוח שם".
אם הייתי אשתו של ישראל הזה הייתי הורגת אותו.
"עמדתי לגייס סמנכ"ל שיווק, הכול כבר סוכם כששאלתי אותו, 'החברה שלך יודעת שאתה לא הולך לישון איתה 120 ימים בשנה?' ענה לי, 'ככה'. אמרתי לו, 'תבוא מחר, אחרי שהיא יודעת, ואז נחתום'. לא יכול להיות שתהיה לו משכורת סבירה מאוד עם אופציות ואפשרות לבונוס של עשרות אחוזים, ושתשב לו בבית איזו קוטרית ותגיד לו למה אתה לא בבית. זה לא הגון כלפיי. אם היא יודעת מראש ש-120 יום הוא לא יהיה בבית, היא לא תוכל להפריע ולמרר לו את החיים".
נשים יכלו לעבוד אצלך בכאלה תנאים?
"עבדה אצלי מישהי, שד משחת. מהקטנות האלה שכשהן אומרות משהו, כולם מקשיבים ולא זזים. מבחינת כישרונות ויכולת השמים אצלה הם הגבול. אמרה, 'יש לי ילדים, בשלוש וחצי אני יוצאת הביתה, בית דין'. אמרתי, 'שום בעיה, אבל תקשיבי לי טוב. את הולכת בשלוש וחצי הביתה, ואני לא כועס עלייך. אקח את זה כמובן בחשבון בדיון משכורת הבא, אבל הכול בסדר. רק שתדעי', וכאן ענב מרים את הקול, 'שבחיים שלך את לא תהיי מנהלת פרויקט וכן הלאה', והיא הסכימה. זה לא שאלה של פמיניזם. זה כאילו שאת נכה ברגל שמאל, אני לא יכול לקחת אותך למרחקים ארוכים בריצה.
"אנשים ידעו שאנחנו הגונים, אבל שגם הם צריכים להיות הגונים. אתה רוצה להקים את המימד החדיש בברזיל? אתה צריך להיות שם שבועיים. אשתך לא יכולה לקטר לך שיש לה שני ילדים בבית ושקשה לה. גם לי קשה. לכולם קשה".
אשתך ויתרה על קריירה כדי שתוכל לעבוד?
"מתיה אשתי הייתה עד לפני שנה המפקחת על התעבורה במחוזות תל אביב והמרכז. בשביל משכורת מגוחכת היא הייתה צריכה לסבול כל מיני ראשי ערים שכועסים עליה ואת שר התחבורה שכועס עליה. עד שנמאס לה, והיום היא מנגנת, שוחה, קוראת ספרים ומטיילת איתי בעולם.
"רוב השנים שלי במימד, היא חזרה הביתה בארבע כמו שאר עובדי המדינה. לשמחתי, העסקים שלי לא כל-כך עניינו אותה. היא ידעה מה אני עושה, אבל לא התעניינה בפיננסים. אם הייתי במצב טוב או במצב רע, היא ידעה רק דרך מצב הרוח שלי. מדברים תמיד כמה חשוב השרינג בין בני זוג. שרינג זה גם טוב וגם רע. מתיה לא חיה ממש טוב בתחום האפור, ואם הייתה יודעת שהייתי חייב מיליון וחצי דולר, היא לא הייתה ישנה טוב בלילה".
"כמה כבר אפשר לקרוא?"
היום ענב שוכר חדר באחד הבניינים בקריית עתידים. עובד לבד, בלי צוות ומזכירה. "אם את חייבת קפה, אפשר לקנות בבית קפה למטה או לבקש יפה מהמזכירה שבפרונט דסק", הוא אומר ומכבד אותי במים בכוס חד-פעמית.
לא רצית לשדר משהו יותר מסודר?
"בכוונה לא. שמת לב שאין אף שלט למטה שמרמז עליי? זו אחת המסקנות שהגעתי אליהן אחרי המכירה. שקודם כול יהיה קשה למצוא אותי. חברים שלי כל הזמן צוחקים עליי, שבחלק מהפגישות אנשים רואים בי דולר ולא את רוני. ואני מאוד שונא את הפוזיציה הזאת, שבה מתחנפים ואומרים לי את מה שאני רוצה לשמוע, כדי שאשקיע באיזו חברה או שאתן תרומה. אז אני קודם כול אומר שאני לא רוצה להיפגש. ואם אני מסכים להיפגש, אז אני לא הולך להשקיע, אלא רק לייעץ. חלק נשארים וחלק לא, וזה מיון די טוב. ומתוך הנשארים אני לפעמים גם משקיע".
אתה לא ממש מתחבא אם אתה מופיע ב-144.
"אני גם לא הולך ברחוב וצועק שאני תורם ומחכה לבתי תמחוי שיבואו אליי. באו אליי חבר'ה מבתי תמחוי, עזרתי להם עם תוכנה שעושה אוטומיזציה של המסלול שעוברות המשאיות שלהם מגני האירועים ומהמסעדות שתורמות להם. לא תמיד העזרה היא רק בכסף".
נעים לך לעבוד לבד?
"הגעתי לפה אחרי המכירה. בהתחלה לקחתי 350 מטרים רבועים לחברות שהשקעתי בהן, ואחר כך השכרתי את השטח לאנשים, עד שנמאס לי שאני משלם 70 שקל למטר רבוע, וכל הסטארט-אפיסטים מתחילים לבכות כמה אני יקר. תלכו למקום אחר, מה אתם רוצים ממני. עכשיו, תודה לאל, אני משלם ולא גובה".
איפה אתה מושקע כיום?
"יש כמה חברות שאני מושקע בהן, כמו אקסנה, אם-פוטו, אקסיטל, יו.די.אס,Gimao Networks ו-Endless-Spaces. בשתי ציבוריות, אדוונטק וקליק, הסכמתי לשמש דירקטור, ובקסניה אני בצוות המייעץ".
מתסכל אותך שעם אף אחת מהן לא שחזרת את ההצלחה הגדולה של המימד?
"היו תקופות שאמרתי לבנים שלי, 'תגידו, מה קרה לאבא? מגע הזהב הלך לאיבוד'. וצחקו עליי קצת. עד שבנובמבר האחרון נמכרה יוריקיפיי (ענב שימש כיושב ראש הדירקטוריון שלה, ח' ש') תמורת עשרות מיליוני דולרים. פעם הייתי יותר בררן בהשקעות, עכשיו אני גם לא משקיע את כל-כולי בדבר הזה. כשאתה מתבגר, אתה גם לא רוצה לעבוד באותה אינטנסיביות כמו פעם".
אתה בן 65, למה אתה בכלל ממשיך לעבוד במקום לטייל בעולם ולקרוא ספרים?
"כי ישעמם לי. כמה כבר אפשר לקרוא? שעה, שעה וחצי ביום. ולנסוע לחו"ל? אחרי עשרה ימים אתה רוצה לסגור את הסיפור. לחיים הנורמליים יש מרכיב חשוב ביכולת שלך לשמור על איזון.
"אבל אני אתן לך דוגמה לכמה אני סובל. אחרי שנסענו ארבע או חמש פעמים לבקר את הבן בסטנפורד, אמרתי ללירן די, והתחלנו לעשות מסורת שנוסעים לכל מיני מקומות בעולם בחופשת החורף של הנכדים. פעם אחת נפגשנו בקוסטה ריקה, פעם בניו זילנד ופעם בהוואי. אתה לא עושה את החשבון של החור שבגרוש, אלא איך לעשות כיף שבועיים יחד".
אז איפה כל הכסף נמצא? בטח לא בעובר ושב.
"חלק גדול שמתי בקרן נאמנות שמטפלת בצורכי הבריאות והחינוך של עשרות מבני משפחתי המורחבת. כך ששלושה, ארבעה ואולי אפילו חמישה דורות אחריי ייהנו מהכסף בצורה מסודרת. כמו שהנורבגים ושבחלק ממדינות המפרץ שמים את ההכנסות שלהם מנפט באיזה פנדינג, כדי שהדור הזה והבא לא יגמרו אותן".
שקלת לפנות לפעילות ציבורית, כמו ניר ברקת ושלמה דברת?
"שקלתי, והחלטתי שלא. אני מאוד מחבב את הפטריוטיות שלהם, אבל הם אוכלים די הרבה קש. היו לי 2,500 לקוחות בעולם, מתוכם שלושים-ארבעים בארץ. רוב הלקוחות בארץ היו פחות סימפטיים מאלה שבחו"ל. הם פחות מפרגנים, קצת יותר מקנאים, קצת יותר כועסים. חושבים שהם צריכים לשלם הכי פחות ולקבל הכי הרבה".
ובחו"ל?
"אתה בא ללופטהנזה ולקרדיט סוויס. במקרה הרע זה קורקטי ובמקרה הטוב אוהבים אותך, אבל אין צרות העין שיש פה. הרבה פעמים יש הרגשה שגם אם מישהו בא לעזור, רק מחפשים איפה הוא דואג לעצמו. לא יודע למה זה ככה. אני את קריית עתידים סופר אוהב. נקי פה. מסודר פה. לא חונים במקום שלך, אבל אין הרבה מקומות כאלה בארץ".
סליחה, אבל גם אתה מתגאה, בספר שכתבת, במהלכים תחמניים.
"יש אנשים שעד שהם לא יודעים הכול, הם לא נושמים. אתה לא יכול להיות במצב כזה כשאתה יזם. לכן גם בדברים שלא ידענו, שיחקנו אותה כאילו שכן, בתקווה שנתפוס את הידע תוך כדי תנועה. אם בעולם התוכנה היית נותן תחזיות רק כשהיית בטוח באלף אחוז שהן נכונות, אז חצי מעסקיך ילכו לאבדון. אתה חייב לקחת סיכונים ולהתחייב על הגבול. כי יש מצבים שבשביל להיות גדול, אתה צריך להתנהג כמו גדול.
"אם אני מתחרה ב- IBMאו ב-CA שמוכרות במיליארדים, והן כל הזמן משמיצות אותי שאני גמד, נכה ופיסח, ואולי בשנה הבאה אני לא אהיה, אז אני לא בדיוק מסתובב בסביבה של צדיקים. אני קורא לזה חוכמת רחוב. וברחוב אל תתנהג כמו בבית מרקחת או באוניברסיטה, אחרת יאכלו אותך".
למרות הקרבות, בשורה התחתונה לא רע לך.
"חודשיים אחרי המכירה, הזמינו אותי לתוכנית טלוויזיה לכבוד יום העצמאות. לידי ישב אחד הצעירים של איי.סי.קיו שעשו אקזיט כמה שבועות אחרינו. המנחה אליעזר יערי שאל אותי, 'תגיד, אתה לא מאוכזב שהיית צריך לעבוד 15 שנה בשביל להגיע לזה, והילדים האלה עבדו שנה?' השבתי לו, 'תבדוק ברשימת המאוכזבים מהחיים, אני לא נמצא שם במקום מי יודע מה'". **
Chen-s@globes.co.i
כתבות
ני"ע
