בפוליטיקה המערבית מקובל שלא משנה עד כמה ישמיצו יריב פוליטי - מרגע שפרש או הלך לעולמו, ידברו עליו יריביו בהערכה ואף בהערצה בלתי מסויגת. מי שצריך דוגמה מוזמן להיזכר במערכון מהתוכנית "ארץ נהדרת", שבו נתניהו מוציא את הספר "שני חברים יצאו לדרך" על "חברו" אריק שרון, לאחר שהאחרון נכנס לתרדמת.
במדינות טוטאליטריות המצב הפוך - יסגדו למנהיג בחייו, וינתצו את פסלי הדיקטטור לאחר מותו. הסיבה לכך, במקרים שקם שלטון פלורליסטי יותר, היא שהשליט ומשטר הדיכוי שלו כבר אינם זכורים לטוב. במקרה שרודן מחליף רודן, היורש מעוניין להאדיר את שמו - ולשם כך צריך לדחוק הצידה כמה שיותר מסממני ההאדרה של קודמו.
באופן מפתיע (ואולי לא כל-כך מפתיע), יש דמיון בין החלפת מושאי הסגידה במשטר טוטאליטרי להחלפת מושאי הסגידה בעולם הבידור. גם באחרון, מעלים על נס, סוגדים ומפארים בכל פעם מישהו חדש והופכים אותו לסופרסטאר. הם נושאים אותו על כפיהם, מאדירים את שמו, ואז, כמעט כהרף-עין - עוברים לכוכב הבא.
כשמפציע הכוכב החדש - מושלך הכוכב הקודם הצידה והופך ברגע לסוג של אלטזאכן. זה מה שקרה לדודו טופז. הוא התרומם והלך למעמד כוכב עליון במעלה הדרך עד לפסגה ב"הראשון בבידור", והושלך ממרומי האולימפוס, כי מישהו החליט לפתע שזמנו עבר ויש לפנות את הרקיע המוזהב לכוכב הבא.
הנחיתה היתה כואבת - וטופז הכאיב בחזרה. הוא עשה דברים בלתי מתקבלים על הדעת, וגם מותו לא אמור להמעיט מחומרתם, כפי שכבר קורה במדיה. הבוקר (ה') שמעתי ברדיו את הקריינית אומרת שכל מעשיו כוונו "לזכות באהבת ההמון", והיא עוד הטעימה: "הוא פשוט לא היה יכול בלי האהבה". נו באמת.
לא צריך עכשיו להפוך את את טופז, לפי המנהג הרווח, לקדוש מעונה - רק כי תלה את עצמו. מה שצריך לעשות הוא לתהות על השיטה הברוטאלית של עולם הבידור, שיוצרת מאושרים לרגע ומתוסכלים להמשך החיים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
