הדליקו טלוויזיה וגילו שאבא מת

צמרמורת אוחזת בי כשאני מדמיין את אירועי הבוקר הזה בבתי ילדיו של דודו טופז

תסריט הטלנובלה סביב ההתפתחות האיומה האחרונה בפרשת דודו טופז גורמת לעיתונאים לאבד את הראש מרוב התרגשות. זה כלל הבוקר עבירה אתית ואנושית חמורה במיוחד: כמה כלי תקשורת פרסמו את דבר מותו של הבדרן בתאו בכלא, עוד בטרם קיבלו בני משפחתו של טופז הודעה מסודרת על כך.

יש אכזריות, רשעות, ויחס נטול חמלה אנושית במהירות הגוברת והולכת שבה מפרסמים כלי תקשורת ידיעות בשם מכונת הכביסה של העוונות התקשורתיים הקרויה: "עניין לציבור".

בתקופה הנוכחית הפכה העילה הזו לאם החטאים היותר מגונים של עיתונאים. במקרה זה רמסו עד דק את כבודם ונפשם של בני משפחתו של טופז - ובראשם ילדיו, שלא חטאו בדבר.

עוד בוקר שגרתי של בחופשת בקיץ

צמרמורת אוחזת בי כשאני מדמיין את הרגע שבו גילו ילדיו של דודו טופז את הידיעה על מות אביהם בדרך כה מעוותת. האם הם קמו להם לעוד בוקר שגרתי של החופש הגדול, החלו להכין סנדוויצ'ים, פתחו את תוכנית הבוקר בסלון - וכך שמעו על האסון?

שמא, אחד מילדיו סתם גלש להנאתו באתר חדשות ותמונת אביו המנוח קפצה לנגד עיניו תחת הכותרת האדומה: "סופו של בדרן"? או אולי בכלל עיתונאי עתיר רגישות וחמלה פשוט התקשר אליהם הביתה וביקש "תגובה"?

כללי מועצת העיתונות (נטולת השיניים) קובעים כך:

א. לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של אדם שנספה או נפגע באופן חמור במלחמה, בתאונה או באסון אחר, לפני שהידיעה על מותו או פגיעתו של אותו אדם באה לידיעת משפחתו הקרובה מפי גורם מוסמך, אלא אם קיימות נסיבות חריגות של עניין ציבורי בפרסום לאלתר.

ב. בדיווח על התאבדויות על העיתון והעיתונאי לגלות רגישות וזהירות, ובדרך-כלל ראוי להימנע מפרסום פרטים על שיטת ההתאבדות.

מה שמסקרן ולא מה שחשוב

להתפתחות הנוכחית בפרשה לא היה "עניין לציבור" אלא "סקרנות ציבורית". אני מתכוון להבחין בכך בין סקרנות לפרטי רכילות עסיסיים - שהיתה בו, לבין אינטרס ציבורי שממש לא היתה, בוודאי שלא אינטרס ציבורי למהר ולפרסם. גם לתיאורים הפלסטיים לגבי אופן ההתאבדות, המככבים בכל חלקה עיתונאית בריאה (או חולה, תלוי בתפיסת הקורא), אין עניין לציבור.

דודו טופז היה איש בעייתי, עבריין חסר גבולות שעשה - כך על-פי הודאתו במשטרה - מעשים שהיה עליו לשלם עליהם מחיר כבד. על כך אין עוררין. אלא שבפרק האחרון של טלנובלת הבדרן גזרה העיתונות עונש כבד גם על בני משפחתו החפים מפשע.

אם עד כה התקיים בהם הפסוק התנ"כי: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" - הרי שעד עתה היה זה רק באמת אביהם, הבוקר שיני הבנים קהו באשמתם הישירה של כלי התקשורת שפרסמו זאת.

תירוץ עלוב

התירוץ שמגן-דוד-אדום ושירות בתי-הסוהר אשמים מכיוון ששיחררו את ההודעה מוקדם מדי, הוא תירוץ עלוב. אם מישהו מהעיתונאים שפרסמו את הידיעה היה שומע השלכת אחריות כזו מפי פוליטיקאי רם-דרג - הוא היה מלגלג עליו בכותרת אדומה, שמנה וסרקאסטית וטוען כי "מענישים את הש"ג" - ואחר-כך מנהל מסע ציבורי לפתיחת וועדת חקירה.

ביום קשה זה, מישהו צריך להרים את הכפפה ולקיים ועדת חקירה על הג'ונגל האתי של כלי התקשורת בישראל. זהו יום שחור, עוד יום שחור, לעיתונות הישראלית, לעורכים, לכתבים, למגישים, לכל אותם כלבי שמירה של הדמוקרטיה שהופכים אט-אט לכלבי דוברמן טורפים שחמלה אנושית זרה להם.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988