קדחת הדשא

הרבה אנשים עדיין זוכרים איפה הם היו כשהכריזו על פתיחת מלחמת העולם השנייה. כדורגלן העבר של ווטפורד וצ'רלטון, פיטר קרוקר, סיפר לי על היום ההוא ב-3 בספטמבר 1939: "הייתי באצטדיון הקריקט, שתי הקבוצות היו שם. המשחק אמור היה להתחיל ב-11:30. היו ויכוחים האם אנחנו צריכים לשחק או לא. לבסוף נלקחה החלטת הרוב - שהיו נשואים - שיהיה עדיף אם נלך הביתה".

בבוקר הוא לפני 70 שנה, כשראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין קשקש משהו ברדיו על כך ש"המדינה הזאת באופן עקבי נמצאת במלחמה עם גרמניה", הספורט הבריטי יצא להפסקה. אבל לא לקח זמן רב עד שהוא חזר. במשך רוב תקופת המלחמה, הכדור המשיך להתגלגל בבריטניה, כמו גם בגרמניה.

ימים ספורים לאחר שמשחקי הכדורגל בבריטניה הופסקו, מיניסטריון הפנים הבריטי דרש שהמשחקים ישובו להתקיים, לפחות משחקי הידידות והליגות האיזוריות. הבעיה היא שאת רוב האוהדים עניינו הליגות הבכירות. כך או כך, רבים מהם כלל לא יכלו להגיע למשחקים כי עבדו בשבתות, כי מערכות התאורה נפגעו, כי עיירות שלמות פונו על כלל תושביהן.

במהלך ימי המלחמה הראשונים מוקם "התבוננות בהמון", מכון לחקר החברה. באופן לא כל כך שגרתי לאותם ימים, "התבוננות בהמון" מתעניין במה חושב האדם הפשוט, ומאמין שהדרך הכי טובה לברר את הסוגיה הזאת היא פשוט לדבר איתו, עם האדם הפשוט. השיטה המהפכנית הזאת הפיקה כמה תובנות מפתיעות.

"ספורט הוא התעשייה הגדולה ביותר באנגליה", מאבחן דו"ח של "התבוננות בהמון" מה-13 בדצמבר 1939. "הסכום אותו מבזבזים התושבים בהימורים כל שנה גדול יותר מהסכום אותו הם משקיעים בבנייה". המחקר מגלה כי אנשים מעדיפים לקרוא בעיתון חדשות ספורט מאשר חדשות על המלחמה: "התושבים מוצאים את המלחמה לחלוטין לא משביעת רצון ביחס לספורט... שבת אחת שיתקיים בה מחזור ליגה תוכל כנראה לשפר את מצב רוחם של התושבים הרבה יותר מקמפיין הפוסטרים האחרון של הממשל שהושקעו בו 50 אלף ליש"ט ואמור לעודד עליצות".

השגרה מנצחת

מהר מאוד הכדורגל הבריטי הרים עצמו מהקרשים. בסוף מאי 1940, כשכוחות הברית נסגו מדנקרק שבצרפת, כשבריטניה חששה מפלישה נאצית וכשבקבינט עלו דיונים האם לחתור להסכם שלום עם היטלר, קבוצת הכדורגל של הדרספילד טאון נסעה תשע שעות ללונדון על מנת לשחק ב"גביע המלחמה" (המפעל שהחליף בתקופת המלחמה בין 1939-1945 את הגביע האנגלי). בזמן שחיל המשלוח הבריטי נמלט מדנקרק, הגיעו 32,797 אנשים לצפות במשחק בין צ'לסי לווסטהאם. כתב המירוצים של "הדיילי מייל" דיווח לאחר ההפסד ב"מערכה על צרפת": "האנשים נדהמו מהחדשות שהגיעו לאוזניהם מיד לאחר תום המירוץ בוולברהמפטון אתמול, אבל כמובן המשיכו בשגרה שלהם..."

גם בארה"ב המשיכו בשגרה, כמו שמבהיר הציטוט המפורסם של הנשיא פרנקלין רוזוולט, שאמר כי משחקי הבייסבול חייבים להימשך; וגם בהולנד, שם שיעור מכירת הכרטיסים למשחקי כדורגל הוכפל בזמן המלחמה; ואפילו בגרמניה - באמצע "המלחמה הטוטלית" בקיץ 1944, 70 אלף אוהדים הגיעו למשחק הגמר של הליגה.

בבריטניה הרצון לשגרה היה הבולט ביותר. נדמה כי מיליונים חשבו בזמן המלחמה בעיקר על כדורגל. טום פיניי, כוכב פרסטון, שקבוצתו ניצחה את ארסנל ב-1941 במשחק החוזר של גמר גביע המלחמה בבלקבורן אחרי תיקו במשחק הראשון בוומבלי, אמר לי: "בכלל לא התעניינתי במלחמה בזמן ששיחקתי... להוציא מהם תיקו בלונדון היה חתיכת הישג". פיניי הוסיף, כמובן, שהוא רצה ש"אנגליה" תנצח את המלחמה.

שלושים אלף לונדונים מתו בהפגזות, וגם ערים נוספות נפגעו בצורה מחרידה. כ-300 אלף חיילים בריטים נהרגו. זה יהיה מטורף להפחית בערך של כל זה. אבל בריטים רבים חשבו במהלך המלחמה הרבה יותר על כדורגל מאשר על קרבות.