כלכלת הנפש

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות שייפתח בשני הקרוב, מתמקד ב"נשים וכסף", אך את הסרטים הטובים שיוקרנו בו אפשר לקטלג תחת הכותרת: "נשים ועצב". נטאשה בראייר - הצלמת של "חלב הצער": "'חלב הצער' הוא כינוי לאמונה שלפיה תחושת פחד תמידית עוברת בחלב האם"

עוד רחוק היום שבו נשים יזכו לביים סרטים עתירי תקציב. ספק אם יום זה יגיע, וספק אם קהל שוחרי הקולנוע העצמאי ייחל לכך. קולנוע נשי, כשהוא טוב, הוא קולנוע במיטבו. הוא הרבה יותר מז'אנר קולנועי מגדרי.

הוא שפה עשירה ומורכבת, שמקורה בנקודת מבט נשית למודת סבל. בסרטים המספרים סיפור אישי, באה לידי ביטוי הבעה ייחודית רגישה, כזו שברוב המקרים (כל עוד מדובר בסרטים טובים) ניתן לזהותה.

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות, שייפתח בשני הבא (7 בספטמבר) ביקש להתמקד השנה בנושא "נשים וכסף". אך את הסרטים הטובים בפסטיבל אפשר לשים תחת הכותרת: "נשים ועצב".

היסטוריה אישית

נטאשה בראייר, 34, עומדת מאחורי המצלמה של "חלב הצער", הסרט הזוכה בפרס "דב הזהב" לסרט הטוב ביותר בפסטיבל ברלין האחרון. בראיון איתה היא מסבירה כי : "'חלב הצער' הוא כינוי לאמונה שלפיה תחושת פחד תמידית עוברת בחלב האם. אחרי שנים של מאורעות אלימים בפרו (בשנות ה-80 של המאה ה-20), שכללו אלימות אכזרית, רצח ואונס של נשים כפריות, הפצעים לא רק שלא מגלידים - הם עוברים בירושה".

פאוסטה, גיבורת הסרט, ירשה הרבה מאוד פחד. ועם הבעת הפחד הזאת התמודדה הצלמת. בראייר: "זה האתגר של הסרט. סרט על פחד. ופחד לא היה בדיאלוג. פחד של הדמות להיפתח לעולם. מגאלי סולייר, השחקנית, עשתה עבודה מעולה. הצליחה לבטא את הפחד העמוק, לשמור אותו בבטן. ניסינו לחפש זוויות צילום שימחישו את התחושות שלה, ולצלם את הפתיחות ההדרגתית שלה לסביבה".

*היא נראתה כמו חיה פצועה.

"כן, חיה פצועה, לגמרי. אנשים בפרו סוחבים פצעים מהעבר. במקביל להישרדות באקלים הקשה. בלי ספק יש משהו פרימיטיבי בהתנהגות של הכפריים לעומת העולם המערבי, או הערים הגדולות".

*היה קונטרסט בין העצב שלה והשירה שלה, בין הקדרות לצבעוניות הכפרית הפרואנית.

"כן, זה משהו שבדרך-כלל תמצא במקומות כאלה. הקושי בחיים, ההישרדות ואיך הם יוצרים עולם שמאפשר להם להמשיך להתגלגל. במקומות כמו פרו, יוגוסלביה ומדינות שסבלו ממלחמת אזרחים ומטרוריזם - קיים צורך אמיתי לשרוד, ועם מעט הכסף שיש לאנשים הם חוגגים את החיים בכמה שיותר צבעים"

*כמה זמן לקח לצלם את הסרט?

"צילמנו במשך שישה שבועות. זה בדרך-כלל הזמן שלוקח לצלם סרטים בתקציב נמוך. הבמאית, קלאודיה יוסה, הייתה מוכנה עם התסריט שנה לפני הצילומים, כי ההפקה נדחתה, וזה איפשר לה יותר זמן לבחור לוקיישנים. היה הרבה זמן לחשוב איך לביים ולצלם דברים, ואיפה".

*לגבי העצמאות שלך כצלמת ראשית, איך זה בא לידי ביטוי?

"בתפקיד הזה הדבר הכי חשוב זה לתכנן. לקרוא את התסריט ולנסות להבין מה הם רוצים להראות בסרט, איך הם רוצים לספר, מה החזון שלהם. היו לי הרבה שיחות עם קלאודיה, ובשיחות אתה מגלה אם אתה חולק את החזון עם הבמאי, מוצא את השפה לספר את הסיפור, וזו נראתה לי חוויה לעבוד איתה.

"זה לא תסריט שגרתי. הייתי צריכה למצוא את הסיבה של הבמאי לספר את הסרט. זה לא מופיע בתסריט. קשה למצוא מה היא רוצה לספר. היו שיחות, וזה חלק מאוד מעניין מהתהליך".

מחפשת את מילת המפתח

בראייר מדברת על הקרבה הרגשית בינה לבין השחקנית כחלק הכרחי מהבנת הסרט: "אחרי שהבנו שאנחנו רוצות לעבוד ביחד, בילינו זמן רב בלעבור על התסריט, לקרוא סצנה אחר סצנה ולמצוא בה את המהות, את מילת המפתח.

"זה לא תסריט קונבנציונאלי - יש בו יותר משמעות פנימית ופחות דיאלוגים. וזה הוביל לשיחות על החיים האישיים שלנו, על ההיסטוריה של פרו. רק מהנקודה הזו יכולנו לעבוד על הסרט, לדעת בדיוק מה הקצב והסיבה לכל סצנה. ואז השיחות נסבו על רעיונות של תאורה, הצבת מצלמה. זה היה מאוד מרגש". *

עוד סרטים מומלצים:

"וונדי ולוסי"

וונדי ולוסי / צלם יחצ

סרט אמריקני עצמאי שכתבה וביימה קלי רייכרט. סיפורה של בחורה צעירה ענייה ובודדה, שעושה דרכה מאינדיאנה לאלסקה ביחד עם כלבתה לוסי. סיפורה של וונדי, שהולכת ומסתבכת הוא מעין מראה של ניכור וחוסר תקווה של צעירים בני המעמד הנמוך - שהיה עד לא מכבר בינוני, במרחביה של ארה"ב

"עיניים"

עיניים / צלם יחצ

סרט הביכורים של רומי אבולעפיה, משתמש במרחב מצומצם יותר כדי לתאר ולהמחיש בדידות. סיפורה של עמית, ילדה בת 11, שמחכה לפגוש את אביה, שאך זה עתה השתחרר מהכלא. היא מחפשת אותו בדרום ת"א, במקומות שבהם נהג להסתובב לפני כניסתו לכלא. יפה ועצוב.

"המורה"

המורה / צלם יחצ

סרט גרמני של מאדן אדה, מבוסס על סיפור אמיתי והוא מצמרר מראשיתו. מורה שהתגרשה מבעלה מצאה דירה חדשה, בית ספר חדש, ותחושות חדשות שלא הכירה - כמו אובססיה לקשר, אכזבה ונטישה - הופכות אותה ממורה צעירה ומלאת שמחת חיים, עם בעיות חברתיות קלות יחסית, למטורפת.

"מחכה לו"

מחכה לו / צלם יחצ

סרט תיעודי של מיכל קסטן-קידר, על חייהן של נשות אנשי קבע, שחלקן מבכות את חוסר התוחלת בחייהן, חלקן משלימות עם בחירתן להינשא לבעל שמוגדר כ"רכוש צה"ל. עם הסיטואציה הבעייתית הזאת מתמודדות אלפי נשים ברחבי הארץ, כ-170 מהן גרות במודיעין.