העיקר זה ה-SMSים: דרור פויר היה בגמר "כוכב נולד"

זה התחיל כמו הגרוע שבסיוטים. נסעתי לאילת באוטובוס; חמש שעות שבהשוואה אליהן הנצח הוא הרף עין, נפנוף בכנפיו של פרפר. האוטובוס היה מלא בבני נוער מהגיהינום; טיפשים, גסים, אלימים, צעקנים ועילגים. איתרע מזלי לעלות דווקא על האוטובוס הזה. אני בטוח ששאר האוטובוסים שירדו ביום ראשון לאילת היו עמוסים בנוער האמיתי שלנו, החכם, המנומס והרהוט. אבל כזה הוא גורלי, מר ואכזר.

תקצר היריעה מלספר מה עבר עליי, מה גם שאני עסוק מאז בלהדחיק את החוויה, ללא הצלחה. הייתי מת ששרי החינוך לדורותיהם היו מתלווים אליי לנסיעה הזו. לו הייתה להם טיפת יושרה, ודאי היו עושים חרקירי קבוצתי בעצירה הראשונה. אולי זה פופוליסטי להאשים בכל את מערכת החינוך. אולי הם בכלל לא אשמים, אולי האשמה היא בטלוויזיה, אולי בסמכות ההורית, אולי במשבר הכלכלי, אולי בהתחממות כדור הארץ, אבל התוצאה אותה תוצאה: סבל בל יתואר עבורי. שנאתי אותם כל כך, מטילים אימה על הנוסעים, ויהיו אלה זקנים, נכים, חיילות או כתבי חברה בתפקיד, אפילו בזוג הורים עם תינוקת שישבו לפניי הם מצאו לנכון להתעלל. נגיד את זה כך, אם קו 390 של אגד שיצא מהתחנה המרכזית בתל אביב ביום ראשון בשתיים בצהריים, היה מתרסק אל התהום הייתם אולי מפסידים אותי, אבל המדינה הייתה מרוויחה. חבורת קופים. סביב ישבן של חמור ברמת חובב ראיתי זבובים אינטליגנטים יותר. בשביל להתעודד חשבתי על השואה.

בקיצור, אפשר לומר שהגעתי לאילת בעצבים מרוטים ובאנרגיות של רוצח סדרתי. בפעם הבאה אעדיף ללכת ברגל. יחף. בעיניים קשורות. מה שכן, אילת תמיד מצליחה לעודד אותי. רוח קדים, חמה ויבשה, הרי אדום, ים סוף, בחורות בבגד ים חוטיני. תחבתי את עצמי למונית ואמרתי לנהגוס: סע לחוף הדקל. הגמר הגדול עומד להתחיל. הנהג, כמו המשטרה ומד"א והעירייה, ציפו לפיצוץ של קהל, אבל התבדו. כשאני מגיע, שעה לפני תחילת השידור, החוף עדיין די ריק ומפיקה אנרגטית הרבה יותר מדי, מנסה להפעיל את הקהל לשווא.

במתחם התקשורת והמשפחות עדיין רגוע. יש קייטרינג שלא טעמתי ממנו. העדפתי לשתות בירה. הבר מוקם על רפסודה בתוך המים, והטלטול גרם לכל בירה להרגיש כמו שלוש. אני מבחין בשלומי שבת שיופיע פה עוד מעט, בזוכה של שנה שעברה, אלוהים יודע מה שמו, באחד שכולם קוראים לו ליבי, באמיר פיי גוטמן, בטמירה ירדני ובמשפחות המתמודדים. המשפחה של רוני דלומי, שתזכה עוד מעט, לבושה בחולצות דלומי, המשפחה של מיי פיינגולד, הפייבוריטית שהפסידה, נראית שאננה למדי, ומשפחתו של ולדי בלייברג, כולל הסבתא, מוצאת חן בעיניי יותר מכולן. בעיקר אחותו הצעירה, טניה, רואים עליה שיש לה אופי.

אני מבחין בראש עיריית אילת, מאיר יצחק הלוי, שיחד עם המלונות ומשרד התיירות השקיע באירוע כמיליון שקלים. אני ניגש לדבר איתו. נראה אחלה גבר זה. מה שלומך, אדוני? 'חוגג', אומר הלוי, מסיים שבוע מוזיקלי - פסטיבל הג'אז, התימניאדה ועכשיו כוכב נולד. הלוי מדבר אתי על מיצוב אילת כעיר של תרבות ופסטיבלים ברמה בינלאומית. הוא בעד מיי, כי יש לה שורשים אילתיים.

תשומת הלב נודדת מהלוי ומסגנו אלי לנקרי (שמקבל מהלוי את כל הקרדיט), אל השופטים שמופיעים פתאום ועוברים על פניי בדרכם לשולחן השיפוט. השידור עומד להתחיל. מרגש, אני אומר למישהי בסרקזם, אבל מסתבר שהיא נרגשת על באמת. אני יורד לרפסודה לעוד בירה, אולי עם השתייה תבוא ההתרגשות. נינט כבר פה, גם עידן רייכל, אבל הם במתחם האמנים, אליו לא נתנו לי להיכנס, למרות שבכלל לא רציתי.

השידור מתחיל. השופטים בכלל לא רואים את הבמה ממקומם. באותה מידה יכלו לשבת בתל אביב. פיק מסמס במרץ, דנה אינטרנשיונל מתאפרת. מתחיל שלב הסולואים, אחר כך ניפוי ראשון - אם זה מעניין אתכם ראיתם, ואם לא, זה לא יעניין אתכם גם עתה. משפחת המודחת לא נראית כאילו חרב עליה עולמה או משהו, אבל יש שם עצב.

הכול קצת משעמם. בהפסקות הפרסומות שרים לפני הקהל מודחי העונה ומוכיחים למה בדיוק הודחו. אותה מפיקה דוחקת בקהל להיראות יותר מתלהב. אני יושב על הרפסודה. הזמן נמתח כמסטיק. שלומי שבת מופיע. הרבה היידה, הרבה כפיים, גם עידן רייכל. משפחות שני המתמודדים לא נראות כל-כך בלחץ. בים, מול החוף, מתאספות סירות ועליהן אנשים שבאו לראות את הגמר.

שלב הסולואים השני. דלומי ובלייברג הולכים על קלאסיקות ישראליות של ממש. הראשונה מבצעת שיר של רן דנקר, השני מבצע שיר של שירי מימון. אני יוצא ממתחם התקשורת הסגור והולך לעשות סיבוב בקהל. יש הרבה פחות ממה שנראה בטלוויזיה.המנחים אולי מבקשים כל הזמן לא לדחוף, אבל מהמקום בו אני עומד, אף אחד לא דוחף לשום מקום. כולם אדישים. בני הנוער מהאוטובוסים של המנומסים בחרו כנראה להעביר את הערב במצפה התת-ימי. אלה שפה, קוראים אחד לשני בנזונה ומחליפים כאפות. במזנונים מחירים מופקעים, כמתבקש.

הקהל נשאר אדיש גם כשנינט נותנת בראש עם שיר חדש, וגם כשמיי שרה שיר מקורי שלה, טוב בהרבה מהקאברים שביצעה (היא קופצת ורואים לה את התחתונים. זה נחמד). אני מופתע עד למאוד כשניגש אליי מישהו, מבוגר יחסית מן הסתם, ואומר לי שהוא קורא אותי. בחיי שלא חשבתי שיש פה על החוף מישהו שיודע לקרוא. עורך דין, שמו רפי. אני מאוד נהנה לדבר עם מישהו שיכול לחבר שני משפטים.

אני בדרכי חזרה למתחם הסגור. עדיין לא קורה כלום. הרגע הגדול הגיע וצביקה הדר מכריז על הזוכה, זיקוקין דינור מאירים את השמים, אבל מאחר שהם ממוקמים ממש ליד המתחם שלנו, אנחנו סופגים את כל הנשורת ונמלטים אל אוהל הקייטרינג. השופטים מצטלמים עם מעריצים. אני ניגש לאחות של ולדי, טניה. איך את מרגישה? בסדר. מרוצה מהמקום השני? מה זה משנה, היא עונה באדישות. אמרתי לכם שיש לה אופי.

המתמודדים נותנים ראיון אחרון וסוג של אווירת אבל יורדת על המקום. כאילו כולם מרגישים שעכשיו שזה נגמר, וכל ההתרגשות הייתה על ריק ומה עכשיו.

יש מסיבת עיתונאים על הרפסודה. השאלות לא ממריאות, התשובות לא נוסקות. איך דלומי מתכוונת לא לאבד את הראש? יש לה מועד ב' במתמטיקה. יש לנו הרבה תוכניות בשבילם, אומרים הדר וירדני ויואב צפיר על שלושת המוצרים שיושבים לצדם. בירידה מהרפסודה ניגשת אליי ירדני, ואנחנו משוחחים מעט על התוכנית. עכשיו היא רק רוצה לנוח. על החוף אני מבחין באבי ניר. איפה הוא היה עד עכשיו? כולם מתפזרים אל הלילה האילתי הנעים. עוד כוכב נולד, אבל מה זה משנה, העיקר זה האסמסים.