שני נעלמים

1.

יש, או יותר נכון היה אי אחד קטנטן לא רחוק מחופי מקסיקו, ברמחה קראו לו (Bermeja). איש לא גר בו ודבר לא צמח עליו. אי, סתם אי, לא יותר מגל אבנים באמצע האוקיינוס. ובכל זאת, אי - מישהו אפילו מצא לנכון לתת לו שם. היה זה הנוסע האמיץ אלונסו דה סנטה קרוז שסימן את האי במפות כבר ב-1539.

יום בהיר אחד, לא ברור מתי, נעלם האי ואיננו עוד.

לאף אחד לא היה אכפת פחות עד שלפני כשבוע, הודיעה ענקית הנפט BP כי באזור, בעומק של למעלה מקילומטר, נמצא מרבץ נפט ענקי, ופתאום כולם התחילו לחפש אחרי האי בטירוף. למה? מקסיקו, שהאי היה גבולה הימי, נדרשה לו על מנת להוכיח שהיא הרשאית לקדוח במקום. ארה"ב לעומת זאת, טוענת שאם אין אי, אין גבול וזכויות הקידוח במקום הן שלה ושלה בלבד.

והאי איננו.

מה קרה? לא ברור. יש הטוענים שהאי מת בנסיבות טבעיות; עליית מפלס הים או רעידת אדמה, ומזכירים כי כבר ב-1997 יצאה משלחת שלא מצאה את האי. אפילו בגוגל-ארץ הוא כבר לא מופיע. אבל יש גם לא מעט הטוענים לקונספירציה. לאומנים מקסיקנים העלו את הטענה, שבאזור עמוס בנפט וחשוב כל-כך מבחינה כלכלית, המכיל על-פי אומדנים מעל לשלושה מיליארד חביות נפט, כלומר שווי של מעל ל-200 מיליארד דולרים, ומהווה מוקד משיכה ומעקב לא קטנים בכלל על-ידי ספינות, מטוסים ולוויינים, קשה לומר שאף אחד לא שם לב להתפרצות געשית. ארה"ב, הם טוענים, הפציצה את האי באישון לילה והעלימה אותו.

אז בינתיים מחפשים את האי.

ב.

לא נורא רחוק משם ומול חופי פלורידה, אירעה עוד "מיני" תעלומת היעלמות. וולדו, רובוט תת ימי בשווי של כ-130 אלף דולרים, שעסק בפעילות מחקר תת ימית, נעלם ממש כאילו בלעה אותו האדמה. רגע אחד הוא היה שם, שולח נתונים יקרי ערך, אם כי משעממים (משהו על זרמים ואצות. אני מניח שצריך להתפרנס ממשהו גם אם אתה רובוט), ורגע אחד כבר לא. איפה אתה, וולדו, בחייאתק? מחפשים אותך בשיגעון, אפילו פרס כבר הוכרז למוצא הישר: 500 דולרים. קמצנים.

ג.

דברים שנעלמים סתם כך פתאום, מטרידים את מנוחתי בימים וטורפים את שנתי בלילות. ככל שהם פחות קשורים לחיי, כך אני מוטרד יותר. אני נותר שווה נפש אל מול היעלמותם של חפצים פרטיים ויקרים ללבי, מגרביים ועד למשקפי שמש, אבל קראתי כל מה שנכתב על האי ועל הרובוט, השקעתי בהם הרבה יותר מדי זמן, אפילו נרשמתי לקבלת עדכונים בנוגע למצבם, ואם ימצאו אותם לבסוף אשמח ודאי שמחה גדולה.

למה זה? מה 'כפת לי מהרובוט האידיוטי הזה או מזיכיונות הקידוח של המקסיקנים? אני הרי יודע שלכל דבר יש סוף, שכל מה שנולד גווע וכל מה שמתחיל נגמר, אני יודע על המוות, שמעתי עליו, אני מודע לכיליון, לחידלון ולאבדון. ככה זה, לא? אז מה הלחץ?

אז זהו, שזה לא אותו דבר. מוות מלחיץ אותי פחות מהיעלמות, אני יכול לחיות איתו. הוא מכה לפעמים כמו נבוט, זה בטוח, ואתה אף פעם לא יכול באמת להתכונן אליו, אבל אתה יודע שהוא שם, מחכה, וההפתעה שהוא גורם אף פעם לא לגמרי שלמה - הרי כולנו נמות, זה מוכח.

הנה, בשבוע שעבר הלך לעולמו העיתונאי דני בלוך, שהיה עורך דבר, ואחר כך גם בלוגר מעולה. צנח ומת בדרך לתוכנית רדיו. לא הכרתי אותו מלבד התכתבויות מזדמנות וטוקבקים הדדיים ואוהדים, ובכל זאת הייתי מופתע והמום ועצוב לאללה. אהבתי לקרוא אותו, הוא היה מגדלור של ניסוחים בהירים בלילות אפלים של גיבובי מילים. יהי זכרו ברוך. הבלוג של בלוך עדיין באוויר. כנסו כנסו, כמו שאומרים הצעירים, וראו מה גדולה האבדה. כשעיתונאי מת, אני עצוב. עצוב הרבה יותר מאשר כשעיתון מת.

אבל אדם שמת לא נעלם. זה משאיר מילים שכתב, ההוא משאיר כיסא שבנה, ההיא שיר ששרה, זה ילדים וזו ציור. המתים חיים איתנו, איכשהו. לא שזו נחמה מי יודע מה, ובכל זאת.

ד.

כי אדם איננו אי, כמו שכתב המשורר בן המאה ה-17 ג'ון דאן, כל אדם הוא פיסה מיבשת, חלק מהשלם. מותו של כל אדם מחסר אותי, כתב דאן, כי כלול אני בכל אדם. כשלוש מאות שנה אחר-כך, השלים מוטי המר את דאן וכתב שכולנו רקמה אנושית אחת חיה, ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו משהו מת בנו.

המר ודאן, ביחד ולחוד, תמצתו את כל מה שאני חושב על כל העניין הזה של החיים ולהיות בנאדם. אנחנו ביחד בסיפור הזה, נרצה או לא. מילים יפות, חקוקות בסלע. אל נא תשאל לעולם למי מצלצל הפעמון, כך דאן (הכוונה היא לפעמון המצלצל כשלוויה עוברת) - כי לך הוא מצלצל.

אדם הוא לא אי, זה נכון, ואדם הוא בטח לא רובוט. לא גל אבנים, לא ערמת מתכת - הוא בא מאיפשהו, הוא חלק ממשהו. הוא אף פעם לא לבד באמצע הים, אף פעם לא לבד בקרקעיתו, גם אם לפעמים זה נדמה כך. אם על הכף לא היו מוטלים 200 מיליארד דולרים, כמו במקרה של האי, או 130 אלף דולרים, כמו במקרה של הרובוט, לאף אחד לא היה אכפת. אף אחד לא היה מחפש ואיש לא היה מכריז על פרס. זה אולי השיעור המיידי שניתן ללמוד משתי ההיעלמויות הללו, קטנות וחסרות משמעות לחיינו ככל שיהיו.

אבל אדם, גם אם לא יהיה שווה דבר, גם אם לא יהיה לו תג מחיר או פוטנציאל כלכלי, תמיד יהיה חסר למישהו. יש בזה משהו מעודד, לא?

ה.

וכשאני ממשיך וחושב על כל הדברים הנעלמים, אני לא יכול שלא לעשות רשימה של הדברים שהייתי רוצה להעלים, או לפחות שלא הייתי מצטער כלל על היעלמותם - הו, כמה רבים הם!

פתח תקווה. מי באמת צריך אותה, לעזאזל? כבן לעיר האיומה הזו התביישתי בה. אם היה אלוהים, היה צריך לקרוא למשפחה שנותרה לי שם, להגיד להם לצאת בלי להביט לאחור ולשרוף את כל המקום הזה. כמו סדום. אבל אין אלוהים, יש רק כאלה שמדברים בשמו. גזענים עלובים.

נבחרת ישראל, על מאמניה, מנהליה וכוכביה. גם אותה מי צריך? לא שאכפת לי שהם מפסידים - אדרבה, אני תמיד קצת שמח וגם אם לא הייתי, זה בסדר גמור להפסיד - אבל הדרך, הדרך. הסירוב לקחת אחריות, המריבות, ההכפשות. זה לא מעצבן, אפילו לא מעליב, זה סתם מגעיל. נחמה אחת קטנה יש בכל הסיפור הזה; גם אם הנבחרת לא תיעלם, תיעלם הסיבה לקיומה: האוהדים. מי, תגידו לי, מי הבנאדם שיקנה כרטיס? מי הבנאדם שיריע להם? במשאלים שנערכו בחרו האוהדים את אייל ברקוביץ' כמאמן הראוי לנבחרת. האמת, הוא באמת הכי ראוי לנבחרת הזו. יש לו כל מה שצריך: פה גדול, גסות רוח, אפס ניסיון באימון. מהבחינה הזו הוא מתאים להם כמו פקק לנעל.

רבים הדברים שהייתי ממשיך ומעלים אם רק היה לי הכוח: רכבי שטח גדולים ההופכים את בעליהם לחסרי התחשבות, תוכניות מציאות המעלות על נס את התחמון ותקיעת הסכין בגב, את ממשלת ישראל המנופחת, ועוד הרבה דברים, כמו כל היוגורטריות האלה. זה ממש מעצבן אותי; איזה מין טרנד מטופש. מי צריך כל כך הרבה יוגורט?**

הרהור

אני לא יכול שלא לעשות רשימה של הדברים שהייתי רוצה להעלים. פתח תקווה למשל, או נבחרת ישראל בכדורגל