דרוש ריטלין

גיבור הספר "שונאים, סיפור אהבה" של בשביס-זינגר, ושל ההצגה שעובדה מהספר ומוצגת עתה בתיאטרון גשר, הוא יהודי ניצול שואה, הרמן ברודר, שאיבד במלחמה את אשתו ושני ילדיו, והגיע לאמריקה כשהוא נשוי לגויה, יאדוויגה, שהחביאה אותו באסמה. אלא שבמקביל לחיי הנישואין הללו מנהל הרמן רומן גם עם מאשה, יהודייה נשואה, החיה עם אמה, בנפרד מבעלה, וגם שתיהן ניצולות שואה רדופות סיוטים. ולא רק זה, אלא שבשלב מסוים מופיעה בחייו, חיה לגמרי, גם אשתו המתה כביכול, תמרה, בלי ילדיהם שמתו באמת.

הסיפור-המחזה עוסק אפוא בהיטלטלותו של הרמן - שאינו יכול לנהל ולהחזיק אהבה או משפחה, אולי בגלל מה שעבר עליו בשואה, אולי סתם כי זה האופי שלו - בין שלוש נשותיו-אהובותיו הללו, החגות כמו עורבות סביב חייו, אורבות למשוגותיו, ומנסות להשיג אותו, כל אחת בדרכה ועם כלי נשקה, לעצמה.

מה סוד המשיכה של הספר הזה לקהילת התיאטרון הישראלי יוצא רוסיה, שכן זה כבר העיבוד השני שאני רואה של "שונאים סיפור אהבה" בתיאטרון רוסי דובר עברית בשנה האחרונה - אפשר רק לשער או לנחש. ככל הנראה קשור הדבר לתלישותו של המהגר, ברודר, שלכאורה עולמו הקודם, בוודאי הפיזי, חרב ואיננו עוד, אבל למעשה אין הוא מנסה כלל להתערות בארץ החדשה שאליה הגיע, אלא מתעקש להמשיך ולחיות את חייו הקודמים גם בארץ החדשה, מה שכמובן אינו אפשרי, ומייצר אך פתטיות טרגית.

בעומק יצירתו של זינגר והתנהגותו של גיבורו הרמן, נמצא גם, ואולי בעיקר, דווקא בגלל שכמעט ואינו מוזכר באופן ישיר, רגש האשמה הכבד ביותר האפשרי לגבר ולאדם, והוא לא רק חוסר היכולת והאונים שלו להגן על ילדיו, אלא אף נטישתם למוות, בעוד הוא מציל את נפשו שלו.

אלא שבשני העיבודים הרוסיים דוברי העברית של הספר להצגות, דווקא נקודת הכובד האיומה הזאת, שהיא לדעתי המניעה והמניע העיקריים של יחסו של הרמן לעולם, ובוודאי בכל הקשור לאהבה ולמשפחה, הוזנחה וננטשה לטובת הדגש על תלישותו האנושית והמהגרית, כאילו היא כאן העיקר.

והרי כל חוסר היכולת הזאת של הרמן לבחור בין נשותיו ולהחליט עם מי מהן להקים משפחה, היא בראש ובראשונה תולדה של המשפחה הראשונה שהקים ושלא הצליח לקיים. אבל בהצגה, הכאב התהומי הזה, של נטישת הילדים למוות, אינו קיים - לא באופן שבו הדמויות מוצגות, ולא באופן שהשחקנים (סשה דמידוב הוא הרמן, רות חיילובסקי היא תמרה) מציגים אותן על הבמה.

ולכן, בהיעדרו המוזר והמוחלט, אפילו לא בתור סאב-טקסט, של הציר האנושי והדרמטי המרכזי של הסיפור, נאלצת כנראה ההצגה לברוח, כדי ליצור דרמה ולייצר התרגשות, אל מחוזות התזזית המופעית, והבמה מתמלאת ללא הרף בתזוזה היפר-אקטיבית נטולת שמץ ריטלין.

הכל בבמת "שונאים, סיפור אהבה" זז כל הזמן - מסכים נעים ימינה ושמאלה, מנורות עולות ויורדות, מיטות וסירות ושולחנות ומשפחות שלמות נעים אנה ואנה על פסים, במקביל ובמנוגד, הלוך וחזור, ורכבות חולפות לכאן ולכאן, וגם אוטובוס, ומוניות ומלצרים וכיסא גלגלים ופסנתר. וזו רק רשימה חלקית.

שלא לדבר על האמצעים הקולנועיים-טלוויזיוניים בהם משתמשים יוצרי ההצגה, כשבכל פעם שהדמויות נכנסות לתא טלפון או למיטה (למה דווקא? השד יודע), הופכת פתאום ההצגה לדרמת טלוויזיה משודרת על מסך גדול אחורי, ובכך משיגה ההצגה את הקלוז-אפ הקולנועי, הנדרש והחסר כל-כך בתיאטרון.

כל התזזית והקולנועיות הללו לא מצליחים לחפות על היעדר אחד, שבלעדיו אין לא דרמה ולא קולנוע ולא טלוויזיה ולא תיאטרון - ההזדהות עם הדמויות, ובעיקר עם הגיבור הראשי, במקרה שלנו - הרמן ברודר בגילומו של סשה דמידוב, שמותיר אותך לגמרי אדיש לגורלו, כשכל מה שנותר לך זה להתפלל שמה שלא יקרה לו שיקרה כמה שיותר מהר, אבל זה לא קורה. *