ספינולוגיה

למרות שהקדנציה של דרור קשטן בנבחרת ישראל היתה שערורייתית מבחינת רמת הכדורגל, הרי שכאדם אני בהחלט יכול להבין מה עבר עליו בשלושת הימים שבין הכישלון מול לטביה, להישג הנדיר מול לוכסמבורג ("נבחרת שניצחה את שווייץ בחוץ", כמו שלא שכח אף פרשן להזכיר). זה לא נעים כשמדינה שלמה קוראת לך ללכת הביתה.

אלא שאחרי ששקעו פתיתי הקונפטי שהשלכתי בצהלה אחרי הניצחון האדיר על הנבחרת שניצחה את שווייץ בחוץ, לא יכולתי שלא להימנע מהמחשבה שאולי נפלתי כאן לספין שלא היה מבייש את טובי היח"צנים. מה בעצם אמר לנו קשטן: כל ההבדל בין ה - 0-7 על אריות הכדורגל מלוכסמבורג, להפסד ללטבים, הוא בניצול הזדמנויות: אם בדקות הראשונות, מרובות ההזדמנויות, של הנבחרת מול לטביה, היו מובקעים גם שערים, אז היינו מנצחים. קשטן חשף כאן הבנה בתיאוריית היקומים המקבילים: ביקום מקביל, שבו עומר גולן הוא חלוץ אמיתי, הובילה ישראל על לטביה 0-2, כבר אחרי 8 דקות.

אחרי שהשתעשענו עם קשטן בלה-לה לנד, הגיע הזמן לשוב לעולם האמיתי. מעבר לכך שקשטן רומז למעין "תקלה" מול הלטבים שעליה "פיצתה" הנבחרת מול לוכסמבורג, הרי שהוא שכח שגם ניצחון על לטביה לא היה מסייע לנבחרת ישראל להעפיל למונדיאל בדרום אפריקה. כאילו לא היו משחקים קודמים בקמפיין הזה שהביאו את ישראל למצב של תלות בתוצאות של נבחרות אחרות. הרושם הלא נכון שהצליח קשטן לעורר אצל אוהדי הכדורגל, הוא שעם קצת מזל היינו צריכים לנצח את הלטבים, ואז הכל היה נראה אחרת.

מה שמדהים באמת הוא שעם הדיבורים על "מה היה קורה אילו ההזדמנויות בפתיחת המשחק מול לטביה היו מנוצלות", הצטרף קשטן למועדון המכובד של מאמני הנבחרת לדורותיה: אילו רוזנטל לא היה מחמיץ מול קולומביה, היתה הנבחרת של שניאור וגרונדמן במונדיאל באיטליה; אילו היתה מושגת תוצאה אחרת בין צרפת ואירלנד, היתה "הפועל יהוד-ישראל" של גרנט מעפילה לגרמניה, ולא שכחנו כמובן את גדול המתרצים שלמה שרף, שטבע את הביטוי "השפיץ של הנעל", כמעין יסוד קבלי באמונתו הסדורה של אוהד הכדורגל הישראלי. היה גם אחד שלא תירץ, מישהו בשם נילסן, אבל מה כבר מבין הדני החביב בספינים?

בלאטר לא מפיץ בשורה

לפני כמה ימים קראתי במדור זה כתבה מעניינת לפיה בפיפ"א מתחילים לחשוש מהאפשרות "החצי-ריאלית" שתשאיר מחוץ למשחקים בדרום אפריקה את כריסטיאנו רונאלדו ומסי.

אני שמח על כל לילה של נדודי שינה שעובר על בלאטר ועל חבריו לקומבינת הכדורגל הגדולה בעולם. הלוואי שיתקעו עם מונדיאל שיורכב מנבחרות אקזוטיות כמו טוגו וטרינידאד וטובאגו. אני אפילו מצטער קצת שנבחרות כברזיל ואנגליה יהיו שם ויאפשרו לבלאטר להציג בכל זאת את המשחקים כסוג של אירוע פסגה.

בלאטר כמובן מדבר על "הפצת בשורת הכדורגל" באותה כוונת אמת שבה לוזון מדבר על "דאגה לפריפריה" עם הגדלת הליגה כאן ל-16 קבוצות. בלאטר גם דואג מאוד לעתיד הנוער כשהוא נלחם מלחמת חורמה בקבוצות האנגליות: המלחמה בין התאחדות הכדורגל העולמית לליגת הכדורגל שבה הכי הרבה "פועלים זרים" בעולם, קיבלה בשבוע שעבר ביטוי בעונש הכבד שהושת על צ'לסי עם הרחקתה משוק ההעברות עד 2011.

כך מזגזגות להן ההתאחדויות השונות בעולם: מצד אחד רוצות להצר את צעדיהם של בעלי ההון, ומצד שני יודעות שהכוכבים הגדולים של היום נבנים מכספם. מונדיאל בלי מסי ורונאלדו? זה לא קצת כמו גביע אירופה לאלופות בלי בארסה, יונייטד, ריאל ומילאן? אופס, שכחנו, בדיוק על הרקע הזה קמה לה ליגת האלופות, מפעל שאפילו גדולי הרומנטיקנים מתפננים עליו מדי שבוע. אל תתפלאו אם בקיץ 2009 נזרעו הזרעים לליגה העולמית, טורניר ארבע-שנתי של ארגנטינה, ברזיל, גרמניה, הולנד, איטליה, צרפת, אנגליה וספרד, כשעוד כמה מקומות פתוחים עבור נבחרות "קטנות" שיצליחו לעלות מטורניר המוקדמות.

כדורמים כמשל

הכישלון של נבחרות הייצוג של ישראל בכדורגל ובכדורסל, יסיט אולי את המבט לעבר ענפי הספורט שבימים כתיקונים נחשבים אזוטריים. אלו שאת הכישלון שלהם ננתח כשננסה להבין איך נכשלנו (שוב) באולימפיאדת לונדון 2012.

השבוע, לגמרי במקרה, נתקלתי בסיפור מדהים: ביקרתי אצל ד"ר קורן, אורטופד, כדי שיבחן את הקרסול שלי שלפני שמונה חודשים התעקש להיתקע בין האופנוע שלי לכביש. תוך כדי שיחה התברר שד"ר קורן הוא גם יו"ר האיגוד הישראלי לכדורמים. לא הייתי מלעיט אתכם בפריט הטריוויה החשוב הזה, אלמלא הסכים קורן לחשוף בפני חלק מהמספרים שמאחורי הענף: מינהל הספורט של ממשלת ישראל, מעביר לכדורמים סך פנטסטי של 35 אלף שקל בשנה. מנגד הוא הראה לי מכתב ממכון וינגייט שמודיע על הפסקת פעילות הנבחרת בשל חוב של יותר מ-200 אלף שקל עבור השימוש בבריכת המכון, היחידה בישראל, לדברי קורן, שמתאימה לפעילות הנבחרת. אגב זו, קורן משוכנע שעם תקציב "עתק", למשל של 200 אלף שקל בשנה, הוא היה יכול להביא להישגים בזירה הבינלאומית, "במיוחד עם נבחרת הנשים".

אין לי כלים מקצועיים לשפוט את האמירה הזאת, מה שכן ברור הוא שישראל היא מדינה בלי ספורט ובלי רוח ספורטיבית.