והרשות נתונה

אם גמל הוא "סוס שתוכנן בידי ועדה", הרי שהערוצים המסחריים בישראל הם גמלים שבכל פעם מוסיפים להם עוד ועוד דבשות. ה"דבשת" החדשה היא פרי מוחם הקודח של שר האוצר, יובל שטייניץ, ושל שר התקשורת, משה כחלון.

עיקר ההצעה (שנועדה במקור "להציל" את ערוץ 10, אבל תהיה תקפה גם לזכייניות ערוץ 2) מתבססת על פריסת חובות של הזכיינים כנגד שני תנאים עיקריים: הוכחת הפסד בתקופה נתונה וקיצוץ של 15% בשכר הבכירים וה"טאלנטים".

לכאורה מדובר בפטנט גאוני: איש לא יוכל לטעון כי ערוץ 10, למשל, ממשיך להתקיים בחסדי המדינה כדי לשלם את השכר הגבוה של מיקי חיימוביץ'. מנגד יזכו הזכיינים לקצת חמצן, הפוליטיקאים האמורים יצברו קרדיט חשוב בקרב אנשי התקשורת, וכולם יהיו מרוצים, נכון?

זהו, שלא. החקיקה המטומטמת - כי פשוט אין מילה אחרת - שמסדירה את פעילות הערוצים המסחריים בישראל, נותנת עתה לערוצים לפגוע במטרות שהרגולטור הציב בפניהם עם הקמתן, ובמקביל נמנעת מהם הזכות המוקנית לכל ארגון בשוק החופשי: לנסות להעלות את קרנן בקרב הציבור באמצעות שכירת שירותיהם של אנשים ברוכי כישרונות.

שאלת המפתח שראויה לעלות לדיון היא למה בכלל גוף שידור צריך להגיע להסדר מיוחד עם המדינה? הסדר שבמסגרתו הוא צריך לממן מערך של רגולציה שאינה יותר מחממת ג'ובים עבור מקורבי הפוליטיקאים, לתמוך ביצירה מקורית, לעמוד בתנאי מכרז שיכריחו אותו לשדר תוכניות לא כלכליות בעליל: לעיירות הפיתוח, לדתיים, לערבים ועוד תנאים שמתאימים יותר למתנ"ס מאשר לערוץ טלוויזיה מקצועי בעידן המסחרי.

זה לא אומר שכל המטרות דלעיל אינן מטרות ראויות, להפך. כאזרח המדינה אני מצפה ממנה לדאוג לכל אלה, אבל למה זו צריכה להיות חובתם של זכייני הערוצים המסחריים?

מעניין שדווקא העיתונות הכתובה למשל, שאינה כפופה לרגולציה מיוחדת (למעט החוק), מקפידה מטעם עצמה על הפרדה בין מסחר למערכת, הימנעות מתכנים שעלולים לפגוע ברגשות הציבור (כמו פורנוגרפיה) ועוד. היא עושה זאת משני טעמים עיקריים: כבוד למקצוע העיתונות, אבל אפילו יותר מכך - הידיעה שאיש לא יתעניין או ירצה לפרסם, לאורך זמן, במוצר שאינו אמין.

והנה, דווקא אצל אלה הכפופים לרגולציה יש מחלקות מיוחדות שכל ייעודן הוא תחמון מאורגן של הרגולטור בכל הקשור לתוכן שיווקי למשל.

לו היו שרי האוצר והתקשורת ניחנים גם באומץ-לב, ולא רק בחוש נדיר ליחסי ציבור - הם היו פועלים לחיסול הרגולציה על שוק הטלוויזיה. תנו לזכיינים, במגבלות החוק, לעשות ככל העולה על רוחם, להרוויח ככל שניתן, ובמסים שייכנסו לקופת המדינה - אתם כבר ממילא עושים ככל העולה על רוחכם.