שמואל הספרי ו"הסמול החדש"

אני חושב שמבחינה פוליטית המחזאי שמואל הספרי מפספס מאד ב"מניפסט" הפוליטי שפרסם יחד עם עו"ד אלדד יניב. הספרי מבכה את הפיכתו של השמאל ל"סמול". שזה בסדר. הבעיה היא שאת הסיבה לכך הוא בונה על בסיס לא נכון אותו הבסיס שלדעתי גרם למצבו העגום של השמאל. אני מתכוון לנטיה לראות בדרך כלל את ישראל כאחראית העיקרית למצב של אין שלום.

לא שלישראל אין תרומה וחלק בכך, אבל בבסיס, ביסוד, יש את ההתנגדות הערבית, את הקנאות שאינה מאפשרת פשרות על עמדות יסוד כמו זכות השיבה וירושלים.

תגובה מגן הילדים

זה מאכזב כי הספרי, אולי בלא להתכוון לכך, עשה דבר חשוב מאד במסמך שהכין. אני מתכוון לענין ההשתמטות. הספרי יוצא נגד התופעה בחריפות ובלשון בוטה, כפי שראוי לעשות. הוא אפילו נוקט בצעד אישי כאשר הוא מכריז שלא יעבוד יותר עם השחקן איתי טיראן בגלל היותו משתמט.

התגובה של טיראן מלמדת עד כמה צודק הספרי. פרט לגידופים בסגנון גן ילדים ("הוא לא יעבוד אתי? אני בכלל לא רוצה לעבוד אתו"), אין לטיראן תשובה לשאלת הספרי למה אחרים צריכים לעשות את עבודת ההגנה על המדינה במקום משתמטים כמותו.

פריצת התווית

אבל חשיבות דבריו של הספרי חורגת מהענין הספציפי של ההשתמטות. הם חשובים בעיקר בגלל שהם פורצי גדר. ביטאה זאת יפה אחת התגובות שקראתי, בה נאמר שהמאבק נגד ההשתמטות מתאים לאיש ימין, לא לשמאלן.

גישה זו משקפת את צרות המוחין המקובלת המסווגת דעות על פי תוויות של שמאל וימין. הספרי אומר: הנה, אני שמאלני ואני מתעב את ההשתמטות ואין שום סתירה בין השניים, אדרבא, לימין (שבעצמו מנפיק משתמטים לרוב) אין מונופול על הדאגה לגורל המדינה.

הייתי מצפה שאותה פריצת תווית שהימין הדביק לשמאל, כלומר שהוא פחות "לאומי", תכלול גם את העמדה הפוליטית. אני מציע כאן להספרי וחבריו את הנוסחה הבאה:

נהיה מוכנים ללכת הכי רחוק שאפשר בשביל שלום אמת בטוח אבל אנחנו חושבים שכדי שזה יקרה, על הערבים להסיר את המחסומים הבלתי עבירים שהציבו על הדרך הזאת. ואם הספרי איך בדיוק הנוסחה הזאת מייחדת את השמאל מן הימין, אני משיב לו: בנכונות לוותר על השטחים, אפילו כל השטחים, אם וכאשר הערבים יאפשרו לעשות את הוויתור הזה.

זה, הייחוד הזה, יכול וצריך להיות "השמאל החדש". אחרת, זה שמאל ישן מאד, אותו השמאל שיצר את "הסמול החדש".