הבלבול הגואל

שתי עיניה נוצצות. דמעות אמיתיות, לא בהזמנה מראש, נקוות בהן. היא עומדת על הבמה, בשמלה שחורה, זקופה וגאה, הדוקה ומיוסרת, כשכל עולמה מתמוטט. המעמד יוצא דופן: תיאטרון קריאה, בית ציוני אמריקה, יום שישי בערב, לפני פחות משבועיים.

לצד מופעי הסטנדאפ השוקקים, מועלות באותו סופשבוע, בחסות תיאטרון בית ליסין, שלל הצגות חדשות ומחזות טריים, ובהם "לילות לילך" של יניב שלום. על הבמה מהלכות מספר דמויות, ללא תפאורה, בלי תלבושות, רק הקלסרים פתוחים, מול קהל שמוכן להתנסות במחזה עירום, ראשוני, מיידי. והיא, אוולין הגואל, בתפקיד הראשי. סוף סוף.

ב"לילות לילך" היא מגלמת את דמותה של אילנה שחר, האם והמנוע מאחורי לילך (רונה לי שמעון המפתיעה), אלופת ישראל בהתעמלות אמנותית והתקווה הגדולה לקראת אולימפיאדת 2000. עד כמה שהיחסים בין האם הדוחפת לבתה המתלבטת טעונים (עד לטוויסט בעלילה ולפיצוץ הבלתי נמנע), הרי זה כאין וכאפס לעומת סיפור חייה של הגואל, שוויתרה על בנה הראשון ג'ואי (גדל עם בעלה המנוח משה הגואל ואז עקר לדודים בארה"ב), וכיום חיה עם אלה בת העשר, בתה מנישואיה השניים (שהתפוגגו אף הם) לשחקן עמוס לביא.

*מה נגע בך בדמות של אילנה שחר?

"יש פה אשה שכל העבר שלה מוחזק. אני אישית לא אוהבת לחיות את העבר שלי. אם אחיה אותו, לא אתקדם. ואילנה שחר דורכת במקום. חושבת שהיא חיה בזכות זה שהיא משקיעה בבתה. כל כך סיזיפית וחדה ועקשנית".

*תיאטרון קריאה הוא לא ממש הצגה ולא בדיוק חזרה. איך בנית דמות?

"במחזה רגיל עושים חזרות חודשיים-שלושה, עוברים תהליך, עם התחלה, אמצע וסוף. פה עשינו שש חזרות, ואני הבאתי בשלוף את המראה של אילנה: להיות אסופה, לשדר יציבות. אנשים לא פעם אומרים לי: 'את מותק. חשבנו שאת יותר קשוחה'. כי אני מעבירה דיסטנס מאד חזק. אז היה לי קל להתחבר לזה שהכל אצלה צריך להיות פיין, מסודר.

"ומאד התחברתי לרונה לי, כי הייתי ספורטאית. אצנית, אלופה בריצות קצרות ובמשוכות, מגיל 12 עד 16. היו לי כמה מדליות באזור פתח תקווה. לשמור על המשקל? לאכול נכון? אני מכירה את זה, אני עברתי את זה".

"רוצה להרגיש קהל ערב ערב"

אוולין הגואל, 48, מלצרה כמעט 10 שנים בבתי מלון, עבדה בסוכנויות שחקנים כמאתרת ניצבים, עד שבגיל 34 העזה להגשים חלום ולמדה משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. את הקריירה החלה בגיל 40, בטלוויזיה, בסדרות "תיק סגור", "המונה דופק", "המשאית" ו"ילדות רעות". אבל קנתה את עולמה כברוריה פסקל בסדרת הקאלט "פיק אפ".

במקביל, פיתחה קריירה קולנועית, והשתתפה ב"סיפור קיץ", ב"סוף העולם שמאלה" וב"שבעה" (על תפקידה זכתה אשתקד בפרס אופיר עבור שחקנית המשנה הטובה ביותר). כמו-כן, עשתה פרסומות, ואף נגעה בתיאטרון שוליים ובהפקות מסחריות בורגניות ("הצ'אט ועונשו" ו"הגליל והתחתון").

*מתי היתה הפעם הראשונה שאמרת לעצמך: אני אהיה שחקנית?

"אחרי שהתקבלתי ליורם לוינשטיין. לפני כן אמרתי: 'כן, אני רוצה להיבחן. אבל גם רוצה ללמוד עיצוב פנים'. ואז קיבלתי את התמיכה שאני מתאימה. היו מאות שפנו, ולהבין שאני נבחרתי גרם לי הארה. יורם אמר לי: 'את חייבת ללמוד פה'".

*ועדיין לא חווית תיאטרון רפרטוארי. למה?

"כי זה תהליך. כשאת לומדת משחק, את אומרת לעצמך: 'אני מפה - לתיאטרון'. תיאטרון זה הדבר, זה הבית. וכולם שואפים לבית. לעשות דמויות. אבל הזמן לוקח אותך למקומות אחרים. ועשיתי בחירות בחיים: טלוויזיה, קולנוע. היום אני רוצה להרגיש קהל ערב ערב".

*אז למה זה לא קורה? אולי סימנו אותך?

"אני לא חושבת שסימנו אותי כלא מתאימה. אני באמת מאמינה, בתמימות, שעדיין לא הגיע הזמן או התפקיד. יש דמויות שאני אמורה לגלם, ששחקניות בית עושות כרגע. ויגיע היום שמחזאי, במאי, יתעקש עליי. זה יקרה".

*ולא התדפקת על הדלתות.

"מעולם לא. לא ביקשתי, ולא קיבלתי תשובה שלילית. גם לא פנו אלי. אבל אני מאמינה שהיום שיציעו לי להצטרף לתיאטרון קרוב מאד. יש לי אהבה עזה לשם. אני מרגישה שייכת יותר משייכת.

"אני מורכבת ובשלה לגלם כמה דמויות, ועדיין להפתיע ולחדש. גם כשאני מופיעה בהצגת בידור, אני שואלת את עצמי מה אנושי באשה הזאת. כדי שהקהל יאמר: 'אני מכיר אחת כזאת'. זה אמיתי, לא פרודיה".

*אולי, בדיעבד, "פיק אפ" הזיקה לך, קיבעה בתודעה דמות מסוימת?

"בהתחלה היו הצעות בצבעים האלה, ולא לקחתי. ידעתי שזה יעשה נזק. אני לא אוהבת לחזור על עצמי. ומיד אחרי זה הגיע 'שבעה'. ואחר כך הפרס. תראה, אנחנו שחקנים, עובדים קשה. אנשים רואים, חושבים שזה נעשה בצ'יק. רק שאני לא פקידה בבנק. זה ניתוח לב פתוח, ללא הרדמה".

*על איזה תפקיד את חולמת?

"היום אני מרגישה את הנשים של צ'כוב. ארקדינה, מ'השחף' - מאתגר אותי לגלם אותה. כשדברים מאתגרים אותי, זה לוקח אותי למקומות מאד רחוקים".

משעת הצוענים ועד אלמודובר

בינתיים, היא מגשימה חלום נוסף: לשיר. הגואל הקליטה כמה שירים באולפני ז'אן-ז'אק בת"א (ובהם "סורו מני" עם יהודה קיסר), ובמוצ"ש, בפתח השנה החדשה, תופיע בקפה ביאליק. מבחינתה, המהלך טבעי: "אבי היה נגן עוד. אצלנו בבית, בקזבלנקה, כמעט ערב ערב היו מתכנסים נגנים, 70, 80, אני לא מגזימה, ומנגנים. גיטרות, פסנתר, עוד, כל הכלים. ולפני כמה חודשים שאלתי את עצמי, למה לא שאעלה מופע של שירים שעשו לי את זה, קלאסיקות. ודקלה, שהיא חברה שלי, אמרה: 'אני אעשה לך עיבוד מוזיקלי'.

"למופע הזה אני באה ממקום של 'זה מאד ריגש אותי, ואני מאד רוצה לרגש אתכם'. יהיו שם שירים שהותירו אותי בפה פעור. בשמונה שפות. כולל מרוקאית, פרסית, קטאלונית, אלג'יראית-ברברית ויוגוסלבית. מ'שעת הצוענים' ועד אלמודובר".

*ואלבום?

"וואו. לא חושבת על זה בינתיים. למרות שיש אנשים שאומרים: 'בואי נכתוב לך, נעשה לך'".

*ובהמשך?

"רוצה לשחק בסרטים זרים. אלג'יראי, מרוקאי, צרפתי. להיות ישראלית שעובדת שם, עם השפה של הבית. סרט סטייל כזה, על הרמון נשים. עם הרבה עומק".

*היו פעמים שאמרת לעצמך: חבל שלא הגעתי עשר שנים קודם?

"כשאני צינית, או כועסת על עצמי, אני אומרת: 'אוף, אם היית מתחילה לפני, היית מספיקה יותר'. ומיד אומרת: 'לא, זה הגיע בזמן הנכון'. הכל אצלי מאוחר. בגיל 48 אני מעלה מופע. אבל אני מוכנה. מה זה מוכנה? רועדת מפחד. אבל רוצה לעשות את זה". *

אוולין הגואל - לה-רוז. קפה ביאליק, שבת, 19.9, 22:00