משחקי מחשב פוליטיים: דיון בנושאים נפיצים בדרך יצירתית

גם בעת צפייה בכתבות בטלוויזיה על פעולות שביצעה הממשלה והעומד בראשה, יש לצופים מה לומר. זו חוכמה קטנה לתת עצות מהספה.

משחקי מחשב פוליטיים, שצוברים תאוצה בשנים האחרונות בעולם, מנסים להיכנס לנישה הזו: הם לא רק כלי להעביר באמצעותו את שעות הפנאי, הם גם מאפשרים לשחקנים להיכנס לדמויות שונות, כמו ראש הממשלה הפלסטיני או נשיא ארה"ב, וללמד אותם על מהלכים פוליטיים במדינות העולם - אך גם לראות לאן דעות פוליטיות שונות מובילות.

משחקי האג'נדה הללו מתמקדים בסכסוכים שונים במדינות שונות. ישראל לדוגמה מספקת לא מעט רעיונות ולוקיישנים להתנגשויות, אך גם מדינות כמו ארה"ב, אמריקה הלטינית, אוקראינה, אפגניסטן ובנגלדש הן יעדים מוכרים.

משחקים פוליטיים הם משחקי סימולציה, המאפשרים אסקפיזם, כיוון שהם יוצרים עולם שבו השחקן יכול לשלוט, בדומה למשחקי ספורט, בהם השחקן יכול לשלוט בתוצאה, מכיוון שהוא יכול להוביל את הקבוצה שלו מליגה ד' לניצחון בליגת העל. במשחקים פוליטיים השחקן מוביל את הקבוצה שלו, באמצעות האג'נדה שלו, למציאות שאותה הוא יוצר.

לא נכנעים ליריב

*לרוב, איכות המשחקים הפוליטיים אינה גבוהה או דומה למשחקי פעולה או ספורט שיוצאים תחת כנפיהן של ענקיות המשחקים - כמו EA או יוביסופט שהרי אלה הם משחקים שיוצאים מחברות משחק קטנות או מארגונים שונים, בהם אין תקציב של עשרות מיליוני דולרים למשחק וגם השאיפות הנוגעות לקהל היעד הן שונות. אולם הנחיתות הגראפית לא אמורה לפגוע בהנאה, מכיוון שמה שחשוב במשחקים האלו - לפחות לפי יוצריהם - הוא הסימולציה הפוליטית.

אחת הדוגמאות המוכרות בתחום היא Peacemaker, משחק שפותח על-ידי הישראלי אסי בורק במסגרת Impact Games, וחולק החל מ-2007 על-ידי מרכז פרס לשלום. המשחק מנסה ללמד את המשחקים להביא שלום למזרח התיכון, ומתעסק בנושאים רגישים כמו מחסומים, מתנחלים וטרור. אפשר לגלם במשחק את ראש הממשלה הישראלי או את הנשיא הפלסטיני.

פיסמייקר פוליטי גם בצורת המשחק בו: הוא אינו מאפשר ניצחון באמצעות פתרונות פשוטים כמו כניעה ליריב או מלחמת חורמה, אלא דורש נקיטת מעשים מאוזנים לטובת כל אחד מהצדדים בקונפליקט הזה. מטרת המשחק היא לקבל פרס נובל לשלום, כאשר בדרך עומדים מכשולים שונים. הניצחון מתקבל כאשר דעת הקהל הפלסטינית והישראלית, היא 100%.

בורק אמר בעת יציאת המשחק, שהמטרה היא להראות שאפשר לטפל בנושא רציני כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות "הדרך הייחודית של המדיה האינטראקטיבית". לדבריו, כאשר נכנסים לנעליים של המנהיג, מקבלים חוויה יותר מלאה מקריאת חדשות.

לא כולם מסכימים. "פיסמייקר הוא כישלון בעיניי, משום שהוא אומר מראש לאנשים את המטרה. מה שהמשחק לא היה צריך לעשות, זה להצהיר על הכוונות שלו", טוען רנארד גלוזמן, ראש התוכנית למשחקולוגיה במדרשה לאומנות בבית ברל. "ככלל, אני מתייחס למשחקים כמו פיסמייקר יותר כאמירת דעה. עד היום לא ראיתי משחק שמאמן אנשים למנהיגות".

בתוכנית המשחקולוגיה עליה אחראי גלוזמן יוצרים התלמידים משחקים, אולם רובם לא מתקרבים כלל למשחקים פוליטיים. גם המשחקים הפוליטיים שנוחתים מדי פעם בתיבות האימייל, מקבלים חשיבות מבחינתו. "הם קריקטורה אינטראקטיבית, יוצרי המשחק עושים אותה במהירות כדי להגיב למשהו שקרה בחדשות. עצם העובדה שהמשחקים עוברים בצורה ויראלית, הופכת אותם למשמעותיים".

לדברי גלוזמן, משחקים פוליטיים מנסים להעביר דעה או מחאה והם לרוב שונים מהמיינסטרים. "משחקים, בניגוד לשיר או לסרט, מכילים גם את רכיב התנסותי, דרכו השחקנים מבינים מה היוצרים רוצים להגיד".

גם משחק כמו The Sims, שמאפשר בניית דמויות וירטואליות וניהול חייהן, הוא משחק פוליטי לפי גלוזמן. "הוא מכיל את הרעיון של פרברים באמריקה ואת תרבות הצריכה. הדמות בסימס צריכה שהשחקן יקנה לה דברים ולאחרונה אפילו יצאה חבילת הרחבה של איקאה למשחק. זה פוליטי מאוד".

לתת פיצויים לנפגעים באסון

בדומה לפיסמייקר, המשחק Commander in Chief שהושק בתחילת השנה, מאפשר להיכנס לנעליו של נשיא ארה"ב או כל ראש מדינה אחר בעולם ולשלוט הן בפעולות הצבאיות, והן במשימות כלכליות. כך, במקרה של התרחשות אסון טבע באחת מהמדינות של אמריקה, השחקן יכול לקבוע את גובה הפיצויים לנפגעים, ולשלוט במדיניות החוץ. הנשיא-גיימר יכול להכריז על מלחמות, לבנות בסיסי אימונים בשטחים שבשליטתו ולקבוע את שכר המורים.

סדרת משחקי America's Army היא אחת הגדולות והמושקעות בתחום הפוליטי. המשחק המקורי, שהגיע לשוק ב-2002, נבנה במטרה לשכנע את צעירי ארה"ב להתגייס. לפני מספר חודשים יצא החלק השלישי בסדרה הכולל גרפיקה טובה יותר, אך לא זנח את האג'נדה - גיוס לכול. מטרה נוספת היא ליצור בעולם תדמית לפיה הצבא האמריקני הוא הומאני למדי, ואיננו יורה בחפים מפשע.*המשחק בו אמור לחוש תחושת הזדהות, כאילו הוא חלק ממשהו מאוד גדול.

המשחקים הללו חולקים את אותה המטרה: הגעה לשלום, גם אם בדרך יש להפעיל אלימות.

בשונה מהם, המשחק Defcon שהושק בסוף 2006, כלל איננו מעוניין בשלום. הוא מדמה מלחמה גרעינית כוללת, בה השחקן מציב סוללות ומשגרי טילים גרעיניים, כאשר הכול מוצג על מפה טקטית. המשחק מלמד שאי אפשר להימנע מהרוגים במלחמה גרעינית והרעיון הוא לנצח דווקא בעזרת מספר קורבנות רב יותר בצד השני.

*ד"ר רונית קמפף, חוקרת תקשורת מאוניברסיטת תל-אביב שתחום המחקר העיקרי שלה הוא משחקי מחשב העוסקים*בסכסוך הישראלי-פלסטיני, מציינת כי החברות שמייצרות את המשחקים הפוליטיים לרוב אינן מגיעות מאותה מדינה שבה מתרחש הסכסוך, והן בדרך-כלל חברות אירופיות - כמו דנמרק, שחזקה באופן כללי בייצור משחקים, או אמריקניות.

לדברי קמפף, החברות המייצרות את המשחקים מנסות להסתכל מעבר לקונפליקט, כאשר המטרה שלהן היא להגביר את המודעות והתפיסה הפוליטית אצל צעירים וסטודנטים באמצעות יכולות אינטראקטיביות. כך, היא מעבירה קורסים לתואר ראשון המערבים אינטראקציה עם סטודנטים אחרים בעולם במשחקי מחשב. "השחקנים לא משחקים ביחד, אבל בשביל ליצור אינטראקציה משותפת, אנחנו מפתחים מערכי שיעור שמעוברים במספר אוניברסיטאות, כאשר למשחקים אנחנו מפתחים תוכנה שעוקבת אחרי המהלכים של הסטודנט ומשדרת אותם. לאחר מכן, מתקיימים שיעורים שמנתחים את המהלכים.

"בשנה הבאה אני מתכננת לקיים שיעורים משותפים עם מרצה ליישוב סכסוכים מתורכיה, שבמסגרתם, דרך שיחות וידיאו, נעביר את אותו השיעור באוניברסיטאות שונות, במטרה לקיים דיון".

משחקים פוליטיים לא חייבים להיות רק על סכסוכים, אלא יכולים להיות גם על בחירות או על איכות הסביבה. לדבריה, במקרה של משחקי סכסוך, החברות המפתחות אותם מופתעות מכך שהצדדים לקונפליקט מעוניינים לשחק בהם. "אבל כשהבאתי לכיתה בישראל משחק על מחסומים ומתאבדים, התלמידים היו ממש בהלם ממה שקורה שם, כי הם לא נחשפים למתרחש במקומות האלו".

משחק נוסף עם אג'נדה הוא Global Conflicts Palestine, שבו השחקן יוצר לעצמו דמות של עיתונאי, שצריך לחקור את ירושלים המזרחית והמערבית על הסכסוך דרך ראיונות עם אנשים. לאחר איסוף הציטוטים, השחקן בונה כתבה לעיתון ישראלי, פלסטיני או אירופי, ומקבל עליה הערכה. קמפף: "המשחק הצליח להראות לתלמידים איך נראה מחסום ולהציג להם מה עובר אדם שעומד בו. הסיטואציה הזו הצליחה להסביר למה אנחנו מצטיירים כל-כך רע בעולם".

במהלך המחקרים שביצעה היא הגיעה למספר מסקנות, כמו שכאשר זוג משחק במשחק ולא אדם בודד, הביצועים שלו יהיו טובים יותר מכיוון שיש יכולת לדבר על המהלכים ולקבל החלטות טובות יותר. אלו המשחקים לבד ומחזיקים בדעות קיצוניות יותר, מתבצרים בעמדתם ונכשלים. בנוסף, לא חשובה רק הרמה הדיגיטלית שיש למשתמש על-מנת להתקדם במשחק, אלא גם, או בעיקר, הידע שיש לשחקן על הסכסוך. אולי אמריקני יחזיק בידע דיגיטלי נרחב יותר משל ישראלי, אבל לישראלי תהיה רמת מידע טובה יותר על הסכסוך, והדבר יתרום להצלחה גדולה יותר במשחק.

לא אוהבים מלחמות אקטואליות

את כל המשחקים הללו פיתחו חברות נישתיות יחסית, בעוד הגדולות בוחרות להתמקד לרוב במשחקים סביב מלחמות העולם הראשונה והשנייה ולא בקונפליקטים עכשוויים.

אחת הדוגמאות היא משחקי הפעולה Medal Of Honor או Call Of Duty שזכו להצלחה רבה בשנים האחרונות. המשחקים הללו מציגים מגוף ראשון חוויית קרב ריאליסטית במלחמה נגד הנאצים. הם מצליחים להעביר חלק מחוויית הלחימה ומשלבים גם פרטים היסטוריים על אותם אירועים.

הבחירה במלחמות האלו, שהתרחשו לפני עשרות שנים, אינה מקרית. נראה, שיצרניות המשחקים מעדיפות להתמקד במלחמות שהיו לפני עשרות שנים ולא להיכנס לבוץ הפוליטי של מלחמות אקטואליות, שמסוגלות לסבך אותן בנקיטת עמדה פוליטית. מה הן צריכות את זה על הראש שלהן?

מקרה שמדגים זאת בצורה טובה התרחש לפני מספר חודשים, כאשר חברת המשחקים היפנית קונאמי הודיעה על משחק פעולה חדש בהפצתה בשם Six Days in Fallujah, שמתרכז בשישה ימי לחימה של הקרב השני על העיר פלוג'ה בעיראק, שנערך ב-2004. הקרב הזה הוא כמו פצע פעור בלב האומה האמריקנית, עם הרוגים רבים לצבא, אך גם הרס רב שנזרע בפלוג'ה והרג של אלפי עיראקים.

תקופה קצרה לאחר ההכרזה על המשחק, הודיעה קונאמי שהיא מפסיקה את הפיתוח, על רקע פניות מחיילים וממשפחות שכולות, שראו בו פגיעה ברגשותיהם. אף חברה אחרת לא הסכימה להמשיך ולממנו, והוא נגנז.

גם אם חלק מהמשחקים הללו פופולריים, הם לרוב מהווים אופציה מסחרית מצומצמת ולכן החברות משקיעות בהם פחות. יש כאן גם סיכון מבחינת הזדהות אידיאולוגית - עדיף לחברת משחקים גדולה להשיק עוד משחק מוזיקה מהנה לכל המשפחה, מאשר משחק עם קונפליקט מובנה.

על-אף שהיכולת של המשחקים הללו לגרום לשינוי אמיתי היא מינורית, הם לפחות תורמים לשיח הציבורי. הבעיה היא למצוא גופים שיהיו מוכנים לממן אותם, גם אם לא קוראים להם אקטיוויז'ן-בליזארד.