סניגור כראש התביעה הכללית?

אם היה צורך בתזכורת נוספת שהיועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, החל את זמן הפציעות של כהונתו, באו עיתוני ראש השנה ונתנו את הגושפנקה הסופית לכך, במאמרי סיכום נרחבים הסוקרים את חמש וחצי שנותיו בתפקיד. משום מה, דווקא תחביביו של מזוז תפסו מקום נרחב. היועץ, מתברר, אוהב להאזין למוזיקה קלאסית ולג'אז, הוא חובב מדע וגם מדע בדיוני, ויש לו גם חיבה לסרטי קולנוע.

אחד הפרטים החדשים היחידים שניתן היה ללמוד עליו מתוך אלפי המילים, הוא שבעבר השתתף בקורסים ללימוד יסודות הקולנוע. מזוז חובב במיוחד טוויסטים בעלילות ותסריטים מתוחכמים. כמעט מאליה קופצת המחשבה הטורדנית, שאולי את הטוויסט הדרמטי בעלילת כהונתו של היועץ - ממי שסגר את תיק "האי היווני" של שרון למי שהושיב על ספסל הנאשמים ראש ממשלה ונשיא מדינה - רקח מזוז עצמו. לא, לא יכול להיות.

אם להשתמש בז'רגון הקרוב ללבו של מזוז, הנרטיב השולט כרגע בשיח אודות סיום כהונתו ולקראת מינוי היועץ המשפטי לממשלה הבא, עוסק בעיקר בשאלת פיצול סמכויות היועץ. שר המשפטים, יעקב נאמן, טרם הכריע אם בדעתו להוביל מהלך שבו יפורק היועץ המשפטי לממשלה מסמכותו כראש התביעה הכללית, אף שהוא מפזר סימנים שדעתו נוטה לכך. בשל חשיבותו ההיסטורית של המהלך - על כך יש קונסנזוס הן בקרב התומכים והן אצל המתנגדים, המאמינים שתהיה זו בכייה לדורות - נותרה לפי שעה סוגייה אחרת, משמעותית לא פחות, בצל.

הכוונה לשאלה מהיכן יגיע היועץ המשפטי לממשלה הבא - האם גם הוא, כמו מזוז וקודמו אליקים רובינשטיין, יבוא מקרב אנשי משרד המשפטים או משירות המדינה (רובינשטיין, למען הדיוק, בילה תקופה קצרה גם כשופט מחוזי לפני מינויו ליועץ), או שמא הפעם תגבר הקריאה למנות יועץ מהשוק הפרטי. הקריאה הזו הושמעה גם בסיבוב הקודם. שר המשפטים היה אז יוסף (טומי) לפיד המנוח, ומועמדותם של כמה וכמה משפטנים מהשוק הפרטי נבחנה בקפידה, ורק אחרי שאלה ירדו מהפרק העביר לפיד את תמיכתו למזוז.

גם הפעם, עוד בטרם הוכרע מה יהיו מכלול סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה, כבר עולה הקריאה למנות משפטן מהשוק הפרטי, שינענע, יזעזע ויטלטל את מערכת אכיפת החוק. הקריאה הזו מושמעת כל אימת שמתפנה תפקיד בכיר במערכת המשפטית הציבורית, בין אם במשרד המשפטים, בשירות המשפטי במשרדי הממשלה או בבית המשפט העליון. הכנסת נורמות של השוק הפרטי לתחום הציבורי נתפשת כמעין שיקוי פלא שירפא את כל תחלואיה של המערכת, ויזרים דם רענן בעורקיה המסוידים.

אלא שככל שמדובר ביועץ המשפטי לממשלה, מאחורי הטיעון הזה מסתתרת אג'נדה שונה בתכלית. כל עוד לא ישתנה מבנה תפקידו של היועץ, הוא עדיין אוחז בסמכות ראש התביעה הכללית, בכיר אנשי מערכת אכיפת החוק, והאיש האמון על מערך התביעה בפרקליטות, במשטרה, ברשות המסים וביתר הגופים המוסמכים להאשים אדם בפלילים. ודווקא לתפקיד הזה מבקשים אלה הקוראים למנות יועץ מהשוק הפרטי, אדם בעל תפישה מקצועית סניגוריאלית.

זה כורח המציאות: בשורות הפרקליטות וגופי התביעה מתחנכים משפטנים בעלי חשיבה "תביעתית", בעוד שבשוק הפרטי גדלים ומתעצבים סניגורים. אחת ההאשמות המרכזיות כלפי מזוז בתחילת כהונתו, כשסגר את תיקיו של אריאל שרון, היתה שהיועץ - שאמור לבחון את הראיות שלפניו במשקפיים "תביעתיות", מי אם לא הוא - אימץ דפוסי חשיבה סניגוריאליים, לפחות על-פי האופן שבו ניסח את החלטתו לסגור את התיקים. באופן חלקי, יש לכך כמובן גם טעמים מוצדקים: היועץ אמור לשים עצמו בנעליו של בית המשפט ולבחון אם יש סיכוי סביר להרשעה, ולא להסתכל על התמונה רק דרך משקפי התביעה. אבל הוא לא אמור לזנוח לחלוטין אותם לחלוטין.

נכון, חלק לא קטן מתפקידו של התובע בשירות הציבורי הוא לסגור תיקים, מחוסר ראיות או מחוסר אשמה או מהיעדר עניין לציבור. את זה לומדים לעשות הפרקליטים בשירות המדינה כבר מיומם הראשון בהתמחות. בקיצור, בפרקליטות לומדים גם את המלאכה הסניגוריאלית. קשה לומר שבשוק הפרטי לומדים במקביל גם את האתוסים התביעתיים, הכוללים את הצורך למצות את הדין עם עבריינים ופושעים.

הקריאות למנות משפטן מהשוק הפרטי לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה מתכסות איפוא באצטלה של צורך בשידוד מערכות ורענון מאגר המשפטנים שמהם ייבחר היועץ. למעשה מדובר בדרך נוספת להקהות את שיניו של היועץ המשפטי, ולמנות לתפקיד משפטן שהישגיו המקצועיים עד כה התמצו בשחרור נאשמים לחופשי.