המשחק מתחיל להיגמר

לכאורה, רוה"מ יצא מהפסגה והרבה יותר מחצי תאוותו בידו: לפי התבטאויות אובמה, מוסט עתה הדגש האמריקני מלחץ מתמיד על ישראל להקפיא לחלוטין את ההתנחלויות אל סוגיות המעמד הסופי; מחמוד עבאס, נשיא הרש"פ, נאנס להסכים לחידוש המו"מ בלי תנאים מוקדמים (כלומר בלי התנאי להקפאת ההתנחלויות), או כך טען נתניהו בפומבי; ומה שאולי חשוב יותר, אובמה דיבר על ישראל כמדינת העם היהודי, אחד מהרכיבים החשובים במדיניות הישראלית.

אבל מה באמת יקרה עם ההתנחלויות? האם אובמה ויתר? האם נתניהו רשם ניצחון טקטי בלבד, או, אולי, כישלון פסגת אובמה תעניק להתנחלויות מרווח נשימה של שנים?

גורמים ישראליים מסוימים מאמינים, שהדרך היחידה להתמודד עם אובמה היא לנהל נגדו מלחמת התשה. הפסגה העקרה היא אחד מהקרבות במלחמה הזו. אובמה יישבר ראשון, הם מאמינים. יותר מדי פריטים קשים לעיכול יש על צלחתו.

עד כמה ירצה הנשיא לבוסס בביצת המזה"ת? לפי חשיבת הדחיינים, צריך לדחוק לו את הקץ. אובמה ילמד בסופו של דבר את לקחי נשיאי העבר שנצרבו במזה"ת או אולי, הוא יפסיד בבחירות 2012. ואם הוא לא יפסיד, ייתכן שהרפובליקנים יביסו את הדמוקרטים בשני בתי הקונגרס וימררו לאובמה את החיים כל-כך בתקופת הכהונה השנייה, עד שלא יוכל לטפל במזה"ת. "אנחנו לא מדברים על נצח אלא על תקופה שנמדדת בחודשים, שנה וחצי מקסימום", אמר לי פעם גנרל במלחמת ההתשה הזו.

אבל זו גישה שממעיטה בערכו של נשיא, שמונע לא רק ע"י שאיפה לעשות היסטוריה אלא גם ע"י שאיפה להיטיב. ההתנחלויות, מבחינתו, הן רק מכשול בדרך להשגת שלום, ואם אי אפשר לטאטא אותו עכשיו נעבור לטפל במכשול הבא. להתנחלויות עוד נחזור.

לקטני האמונה, שלח אתמול אובמה מסר חזק בנאומו באו"ם: "ארה"ב אינה עושה שום טובות לישראל כאשר איננו מזווגים בין מחויבותנו הבלתי ניתנת לערעור לביטחון ישראל, לבין ההתעקשות שישראל תכבד את הטענות והזכויות הלגיטימיות של הפלסטינים". ככל הזכור, זו הפעם הראשונה שנשיא אמריקני מצהיר בפומבי שהוא מצדד בזיקה כזו. גורמים ישראליים טוענים שההתבטאות הזו אינה בעייתית. הרי הנשיא דיבר על "זיווג", לא על "התניה", ובכל מקרה ישראל כבר הכירה בזכויות הפלסטינים למדינה ואובמה אינו מבקש מישראל שום דבר שהיא לא עשתה.

מביטים במציאות בלי למצמץ

ארה"ב אינה זקוקה לעשות שרירים לישראל. מספיק שהיא רק תצביע עליהם. נתניהו, שמכיר את הפוליטיקה האמריקנית היטב, מבין זאת. הוא מודה בראיונות, שאת בעיית ההתנחלויות צריך לפתור והיא תיפתר בסוף המו"מ, לא לפניו. את סירובו להקפיא את הבניה בהתנחלויות קיימות הוא מתרץ בצורך לאפשר חיים נורמליים לרבע מיליון האזרחים שחיים בהן עד לפיתרון. הוא מודה בזמניות ההתנחלויות.

לתחושתי, ראש הממשלה מבין שהמשחק הזה מתחיל להיגמר. קשה שלא להיזכר בהתבטאות של "פקיד ישראלי בכיר", ב"ניו-יורק טיימס", ערב הפסגה. הפלסטינים לא צריכים להתנגד להקמת בנייני ציבור בתוך התנחלויות קיימות מפני שבסופו של דבר הם יעברו לידי הפלסטינים, אמר הפקיד. לדבריו, "איננו עומדים להרוס כל תשתית כשיהיה הסכם".

התבטאות זו לא בלטה בים המלל שהציף אותנו לפני הפסגה, אך יש בה משהו מעודד: בחדרי חדרים בלשכת רוה"מ יודעים להביט במציאות בלי למצמץ. ההכרזות האמיצות שם על ההתנחלויות אינן יותר ממאמץ להימנע מפרימת התפרים הקואליציוניים עד כמה שאפשר - עד שאובמה יתחיל לכופף את היד הממשלתית. הנה הוא מתחיל. *